הדון האחרון

"כשהמסך ירד בתיאטרון 'את'ל ברימור', בשלושה בדצמבר 1947, הסטנדרטים להופעה של שחקן והציפיות ממנו השתנו לנצח".

זו הדרך בה פתח ריצ'רד שיקל את מסכת נימוקיו לבחירתו של מרלון ברנדו לרשימת מאה אנשי התרבות החשובים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. "משהו השתנה בכל הקשור להתנהגותה הכנה ואמינותה הפסיכולוגית של הדמות", הוא הוסיף.

ואכן, די במבט קצרצר בפועלו הקולנועי של מרלון ברנדו, כדי להבין שאמש נפרדנו מאחד מאריות המסך האחרונים. אולי, הגדול שבהם. אין עוד שחקן בהיסטוריה של הוליווד שקיבל כמות כה גדולה של שבחים על תפקידיו הגדולים בראשית דרכו (ודברי קלס על תפקידיו המאוחרים). את מסכת התפקידים שביצע בשנות החמישים בסרטים כגון: "חשמלית ושמה תשוקה" (1951), "ויוה זפטה!" (1952), "יוליוס קיסר" (1953), "הפרא" (1953), ו"חופי הכרך" (1954), איש לא יוכל לשכוח. בייחוד האקדמיה שהעניקה לו בין השנים 1952-1958 חמש מועמדויות לפרס האוסקר ובהן זכייה אחת על "חופי הכרך".

"הבנה מלאה של משמעות החיים היא חובתו של השחקן, לפרש אותם זו הבעיה שלו ולבטא אותם זו שליחותו".

תפקידיו הראשונים של ברנדו היטיבו לבטא את הדור שצמח לאחר מלחמת העולם השנייה בארה"ב. דור שחרט על דגלו את המלחמה בצביעות ובחוסר הכנות שעמדו בבסיסה של דרך החיים השמרנית והמוסרנית לה הטיפו במסדרונות הבית הלבן. ברנדו, "הפרא" המורד, ביקש לבטא את הרגשות האמיתיים והקמאיים ביותר של האדם (ומיניותו המתפרצת הפכה לחלק בלתי נפרד מהפרסונה הקולנועית שלו) ולכן מעולם לא הסתפק בהופעה סטריאוטיפית וחד ערכית. הוא יצר עבור כל תפקיד מערך עדין של ניואנסים קונפליקטואליים שהגדירו דמויות אמביוולנטיות ומחוספסות.

בכל פעם שצופה נכנס לצפות בו באולם קולנוע בשנות החמישים הוא היה עד לזיווג מושלם בין שיטת משחק מהפכנית ובין שורה של תפקידים מרדניים - שהתבטא בעיקר בזעקותיו הכנות והאמיתיות של השחקן שכאילו ביקש למוטט באמצעותן את המסך המפריד בינו ובין הצופים, ולראייה, קריאתו האדירה: "סטלללללללללללה", שיותר משהיא הרטיטה את נפשה של זוגתו בסרט, הרעידה, ריגשה והמיסה מליוני לבבות ברחבי העולם, עד היום.

היו אלה צמד כדורי צמר גפן שהחזירו את ברנדו לתודעה האמריקנית. שכן, כדי לשכנע את ראשי "פאראמונט" להעניק לשחקן שנחשב באותן שנים לסיכון כלכלי (בעיקר בשל התנהלותו על הסט של "המרד על הבאונטי") את תפקידו של דון קורליאונה ב"הסנדק", הבמאי, פרנסיס פורד קופולה, הציג בפניהם קלטת ובה מבחן בד של ברנדו עם אותם כדורי צמר גפן אלמותיים פרי המצאתו של האחרון - והשאר הוא היסטוריה.

"הסנדק" מציג את השחקן בשיאו. קו השיער הנסוג, שפם העפרון הדקיק, לסת הבולדוג, הפה המעוות - כל אלה הפכו את הדון לדמות בלתי נשכחת. אך לא היו אלה רק המאפיינים החיצוניים שהפכו את השם ויטו קורליאונה למיתולוגי. היו אלה בעיקר קולו החרוך והסדוק, שכאילו ביטא שנים של שלטון ופיקוד - והתנהלותו הפיזית - ההליכה המדודה, שפשוף השפתיים באמצעות הזרת, המשחק בחתול שעל ברכיו - שייצרה דמות מורכבת כל-כך. מחד, היה זה דון רב עוצמה ובעל אוטוריטה, ומאידך, הייתה בו רגישות לא מבוטלת שהתבטאה לדוגמה בריקוד הוואלס הנפלא שלו עם בתו בפתיחת הסרט.

אין ספק כי קשת הרגשות שברנדו הפגין בסצינות הספורות שיש לו ב"הסנדק", הקלה על קופולה את העבודה בהקבלה שהוא ביקש ליצור בין ילדיו של הדון לבין הדון עצמו. ברנדו נע בסרט בווירטואוזיות בין רגעים של רוך ושלוות נפש שמזכירים לנו את בנו מייקל (אל פצ'ינו) ואת בנו המאומץ "היועץ" טום (רוברט דובאל) ובין רגעים של זעם ועוצמה שמזכירים את בנו הבכור סאני (ג'יימס קאן).

הדון היה כנראה תפקידו הגדול ביותר, אבל ברנדו העניק לקולנוע עוד שתי דמויות בלתי נשכחות בשנות השבעים, האחת, פול האבל והמיוסר ב"הטנגו האחרון בפריז" (1972), והאחרת, קולנל קורץ ב"אפוקליפסה עכשיו" (1979).

האמריקאי המכוער: "הסיבה היחידה לכך שאני כאן היא שעדיין אין לי את הכח המוסרי לסרב לכסף"

כך ברנדו בחר להתבטא כבר בשנת 1950 בעת צילומי סרטו הראשון "The Men" וכך ניבא את עבודתו המאוחרת מ-1978 ועד מותו. השחקן מעולם לא הסתיר את העובדה שהוא תר אחר התפקידים הכי קטנים, שיאפשרו לו להשיג את הסכומים הגדולים ביותר, והוא אכן הצליח במשימתו: 3.7 מיליון דולר על תפקיד ג'ור אל ב"סופרמן" (1978). חמישה מליון דולר על עבודה בת עשר דקות ב"כריסטופר קולומבוס" (1992) וכך הלאה.

שנותיו הפילמאיות האחרונות לא היטיבו עמו, ומלבד הופעתו ב"עונת יובש לבנה" (1989) עליה היה מועמד לאוסקר המשנה, כמעט כל סרטיו נכשלו ועל הופעותיו בהם נשפכו קיתונות של בוז. לכל אלה לא עזרה התנהלותו השערורייתית באתרי הצילומים כמו זו שאירעה בעת הפקת הסרט "הפריצה" (2001). שם סירב להיות על אותו סט עם במאי הסרט, פרנק אוז, ואף כינה אותו בשם "מיס פיגי", שכן אוז היה אחראי לדיבוב קולה.

הוא ודאי היה רוצה גם למחוק מהפרוטוקול את התבטאויותיו הגזעניות האומללות בפני לארי קינג, ובראשן זו שדנה ב"יהודים המנהלים את הוליווד". התרחשויות כגון אלה גרמו ללא מעט עיתונאים אמריקאים להצמיד לו כינוי שבסיסו בסרט שכיכב בו ב-1963, "האמריקאי המכוער".