כל כך יפה שבא לבכות

יש יופי שכשאתה פוגש אותו, כל הרעש המיותר בעולם משתתק ואתה יודע שהנה הגיעה המוזיקה הפנימית שחיכית לה כל החיים. ככה הרגשתי כשיצא Yankee Hotel Foxtrot, האלבום הקודם של Wilco להקה משיקגו שעושה קאנטרי אלטרנטיבי (אבל לא רק) החל מ-1994 והופכת עם שני האלבומים האחרונים שלה לאגדה קטנה - ולאב-טיפוס של להקה אלטרנטיבית.

הנה יצא להם עכשיו אלבום חדש, A ghost is born ואני יכולה לחזור על כל המשפט הראשון שוב, ולהאמין בו אפילו יותר. שוב המוזיקה הפנימית שהבּפנים שלי מחפש, ואני לא לבד. ל-Wilco יש לא מעט סוגדים בעולם, שהמוזיקה ודרך ההתנהלות שלה מהלכים עליהם כישוף. הקביעה הזו זכתה לתיעוד כשמעריץ של הלהקה עשה עליהם סרט דוקמנטרי מומלץ לצפיה, עם הרבה רגעים משעשעים ומרגשים שמתעדים את שעבר עליה אחרי משבר העבודה על האלבום הקודם, כשחברת התקליטים הגדולה (reprise) שלהם זרקה אותם במהלך העבודה, וחברת תקליטים אחרת (nonesuch) שלמרבה האירוניה הייתה שייכת לאותו תאגיד ("וורנר"), קטפה את המוצר וקיבלה עליו את כל הקרדיט. האלבום זכה לביקורות מצויינות וקהל רב שלא הכיר את הלהקה בשלושת אלבומיה הקודמים הצטרף למעגל האוהבים.

עטיפת האלבום

מנהיג הלהקה טווידי, שקצת לפני יציאת האלבום הזה התאשפז בקליניקה לגמילה ממשככי כאבים, הוא טיפוס של מנהיג. הסרט הדוקומנטרי מציג אותו כאדם מופנם אבל עתיר עוצמה וכריזמה, תככן לא קטן. הוא הקים את הלהקה אחרי שפירק את ההרכב הקודם שלו, uncle tupalo – והספיק לפטר מאז שני נגנים מרכזיים באלבומים הקודמים, בגלל ענייני פרפקציוניזם או מאבקי כוח, תלוי איך מסתכלים על זה.

אפשר לראות ברשימות בעיתונות על הלהקה שקשה גם לאמני מילים גדולים ממני להגדיר אותם ולמקם את Wilco על מפת הז'אנרים המוזיקלית. באלבום הזה הקושי עולה למדרגה בלתי אפשרית. טווידי ולהקתו מוכיחים שרעשים מסוגים שונים הם השקט החדש, כשהם מפיקים אותם לא רק מכלי נגינה מסורתיים, מתמרנים בין המוזיקה הדיגיטלית לאקוסטית, מרעננים את הז'אנר ומפיקים ממנו עוצמת הבעה חודרנית ששייכת בדרך כלל לרוק. "ניו קאנטרי", או איך שלא קוראים לז'אנר עם ההמהומים החרישיים, המפוחיות והדכדוך התמידי - הוא כבר מזמן לא הבית הראשי שלהם.

השיר שפותח את האלבום, At least that’s what you said הוא בלדה חרישית, והשירה של טווידי מפיקה בו את הקתרזיס המושלם מהעצב השורט שהוא מייצר בכל הקריירה שלו. כמה שניות אחר כך נכנסות הגיטרות האנרגטיות, שילכו ויתעצמו בקטעים הבאים ויזכירו שאת מה שרדיוהד חושבים שהם יודעים לגרד מהאזורים הכאוטיים, Wilco יודעים לעשות עם הרבה פחות דרמה. (וזו בשום אופן לא השוואה. אין לי השוואות, מצטערת, למרות שזו ביקורת מוזיקה).

כשטווידי שר Hell is a chrome אני מתחילה להאמין בבלוז באופן דתי ממש. הקטע השלישי באלבום Spiders נמשך עשר דקות ו-41 שניות, רובן מכוסחות לגמרי בגיטרות ואדרנלין, ברוק בסיסי מלוכלך, וזה ממשיך הלאה. אחר כך מגיעים Muzzle of bees הרומנטי והמהורהר, wishful thinking המר והסרקסטי, עם השפעות מאבות הבלוז, הקאנטרי ואפילו הPאנק (וילקו עשו שני אלבומים עם בילי בראג בעבר). כמו ב-yankke גם הפעם טווידי והכנופיה לא מפספסים את קטע 11, Less then you think, משבצת שברון הלב הקבועה, צמרמורת, נפילה, העונג שבתחתית.

זה חתיכת אלבום מונומנטלי, מסע אפי לחוויה אמריקאית, שנעה בטקסטים שלה בין הפוליטי והאישי, ומפיקה למרות ריבוי הקולות המוזיקלים שלה, את המשהו האחיד הזה, נדמה לי שקוראים לו גאונות.