כצנלסון 20: הסנדלריה של רפאל

לרפאל אליקוב, 53, נמאס לעשות את הדרך מתל אביב לחנות השכורה שלו בראשון לציון. הוא המתין בסבלנות במשך מספר חודשים עד לתום חוזה השכירות וכשהגיע הרגע המיוחל, ארז את כלי העבודה, נפרד מכל לקוחותיו הקבועים והמריא לגבעתיים.

כנראה שהיה זה גורל משמיים מאחר ובעל החנות למוצרי קדושה, החליט לחפש תשובה במקומות רווחיים יותר והותיר לרפאל חלל הולם לעסק החדש. כעת רפאל מסכם שנה וחודש בגבעתיים ונראה כי הוא מאושר מהמעבר. 

"עכשיו אני יכול לקום יותר מאוחר, לראות את האישה בבוקר, בלי לחץ בנסיעה", הוא מתרווח בנחת על הכסא. מסתבר כי מקצוע הסנדלרות נפוץ מאוד בעדה הבוכארית. רפאל, יליד טשקאנט, אוזבקיסטאן, מדבר עם נעליים וסוליות מאז גיל 13.

"זה מקצוע שעבר מדור לדור במשפחה שלי. האבא, האחים, כולם היו סנדלרים".

הסוליה לא נופלת רחוק מהשרוך וגם בנו של רפאל לא ניפץ את אחוות הסנדלרים וממשיך במלאכה כעצמאי בבני ברק.

למרות החגיגה המשפחתית בענף, רפאל מודע למגמה כי מחירי הנעליים יורדים מעונה לעונה ורבים מחבריו למקצוע, איך נאמר, לא בוחלים לחתום בלשכה.

"אני יודע שזה מקצוע שכבר לא חזק בשוק, אבל זה מה שאני יודע לעשות", הוא אומר בגאווה מהולה בעצב. "גם פה בכצנלסון יש שלושה סנדלרים ויש לכולם עבודה, ברוך השם".

השולחן המשרדי הרחב בסנדלריה תופס את מרבית השטח ומהווה חומת מגן איתנה.

"מתי שמומו לקח את המכולת פה, הוא הוציא הכל החוצה, אז הכנסתי את השולחן. זה נראה יותר מכובד, כמו משרד", מחייך רפאל. "דווקא אני ומומו כמו אחים. איפה שאני עובד, אני תמיד בסדר עם השכנים".

"יש לי בני דודים שהגיעו לארץ לפני 70 שנה, אז לא היו הרבה אליקובים פה. אבל אחרי העליה הגדולה מרוסיה, כמעט כולם מהמשפחה הגיעו". הוא מספר בעיניים נוצצות. "לסבא שלי היו 17 ילדים, אתה מאמין?".

רפאל לא שיער שביקור קצר בשנות השמונים בישראל, ישנה לו את החיים. "לפני כשבאתי לפה כעולה חדש, הייתי פה תייר במשך חודש", הוא נזכר.

"אחותי כבר גרה בישראל משנות ה- 70 ושלחה לי ויזה ב-88. באתי לארץ, אחרי חודש חזרתי לרוסיה ולא יכולתי לחזור לעבודה. לא רציתי לעשות כלום, רק לקחת את המשפחה ולעלות לארץ".

רפאל מתאר את עוצמת המפגש עם ישראל כדבר שהצית לו את אש גדולה בבטן.  "זה משהו חזק בפנים שאי אפשר להסביר", הוא מנסה למצוא את המילה הנכונה ומשתתק לרגע. "משהו משך אותי ולא היה לי איכפת מה היה קורה".

תוך זמן קצר רפאל מכר את כל רכושו והגיע לארץ עם שני ילדיו הקטנים ואשתו.

"התחלנו בקטן בשכירות, לאט לאט. עכשיו יש לי נכדים. אני חי פה טוב", הוא מתוודה. "טוב לי בארץ. לא רק לי, לכל המשפחה שלי, לילדים, לנכדים".

אין לו געגועים מיוחדים לרוסיה, על אף הקהילה היהודית הגדולה.

"גם שם כולם גרו אחד ליד השני, כמו בכצנלסון. היה כיף ולא עשו לנו בעיות, אבל זה לא כמו לחיות בארץ. כאן מתנהגים איתי טוב".

רפאל מאמין בעבודה קשה. "אם אתה בעל מקצוע טוב, נותנים לך כבוד. אני בישראל כבר 14 שנה וראיתי הרבה אנשים ונעליים. אם אתה נחמד עם אנשים, כולם נחמדים איתך. איך שאתה מתנהג, אתה מקבל את אותה ההתנהגות".

מרבית מלקוחותיו הן נשים. "הן מתקנות יותר נעליים מגברים. גם אם יקנו עשר זוגות נעליים, הרבה נשים הולכות עקום או שוברות עקבים מהר. אז אני מתקן".

לדבריו גם לגברים קשים להפרד מנעליים. "זה כמו בעל ואישה, מתי שאתה מתרגל אליהם, אי אפשר לזרוק לפח בקלות".

למרות שהקיץ היא לא תקופה מזהירה בעסקי הסנדלרות, רפאל משתדל לשמור על אופטימיות זהירה. "אני מחכה לחורף. ברגע שיתחיל לרדת גשם, אנשים יראו שיש חורים בנעליים, פתאום נכנסים מים, אז באים אלי".

"הכי חשוב לי", מסכם רפאל את יום העבודה, "זה לומר שלום לאנשים. אם אתה מחייך אליהם, זה מוציא לך את כל העייפות, את כל מצב הרוח הלא טוב, הכל יוצא החוצה".

הוא קם מכסאו ומתחיל לארגן את הציוד לקראת הסגירה. הרגליים שלי מסרבות לזוז. 

"עכשיו אני מכיר אותך, אתה אותי. זה מה שטוב בישראל, אנחנו כבר כמו חברים". הוא מאשר ולוחץ לי את היד. אני יוצא בחזרה לרחוב. מסתכל על הנעליים שלי ולא יכול שלא לחייך חיוך גדול, במידה 44.

• 10 ביולי 2004: רפאל נלחם בלחות

    __________________________

בין נעל לסנדל, בין עקב לאגודל, רפאל נוטה לעיתים להתאוורר מחוץ לקירות הסנדלריה. כסא העץ המשופשף הדבוק לחזית המבנה, משמש לו מעין מקדש קטן לניקוי הסינופסות. זוהי עמדה מצויינת להשקיף על הנעשה ברחוב ועל המתרחש בפיצוציה של מומו.

תנו לו רק כמה דקות של שקט אורבני עם סיגרית פילטר ויש לכם סנדלר מאושר. החום לעומת זאת, מהווה מכשול רציני להנאה. אין מזגן בחוץ ורפאל נאלץ לנגב את מצחו מדי פעם ולהאנח ביאוש, "ככה זה בקיץ, חם".

• 25 באוגוסט 2004: מי יציל את הנעל שלי?

    _______________________________

גבר בשנות ה-20 המאוחרות נכנס לחנות, אוחז בשקית ניילון כהה. הוא ממהר לשלוף מתוכה נעל אלגנטית שחורה ומניח אותה על שולחן הניתוחים. רפאל בוחן את החולה מקרוב ומצקצק מעט בשפתיו.

- "הנעל קרועה מאחורה", קובע הדוקטור, "זה בלאי".

-  "ויש סיכוי לתקן אותה?", שואל האב המודאג.

-  "אני יכול להדביק אותה עם דבק ולהשתמש בלחיצה, או שאני תופר אותה כמו בנעליים כאן", מציע רפאל ומצביע על מספר זוגות נעליים המונחות במחלקת ההתאוששות מעל לשולחן העבודה. "זה תלוי בך".

הגבר הצעיר מתפתל במקום ומחליט בסופו של דבר.

- "נלך על התפירה", הוא עונה בהיסוס.

- "עוד חצי שעה זה מוכן", אומר רפאל. "אתה צריך אותה לאירוע?".

- "זה לא כל כך דחוף. אפשר גם ליום ראשון בערב", משיב האדון וכבר עושה דרכו לעבר היציאה.

רפאל אוחז בנעל הפצועה, הופך אותה כמו המבורגר ומשרבט מספר מילים על העקב.

- "אתה רוצה לתת משהו על החשבון או לשלם ביום ראשון?", הוא שואל בעדינות.

- "נסגור הכל ביום ראשון", מפטיר הבחור ונמלט מהחנות.

אני מביט ברפאל. הוא לא נראה נסער במיוחד מהסיטואציה.

-"קרה לך שאנשים הביאו נעליים ולא חזרו לקחת אותן?", אני שואל ובראש רצות לי תמונות של נעליים זרוקות בצידי הכביש ומייללות מול כל מכונית שחולפת.

לרפאל אין תשובה חד משמעית. "הכל תלוי בבן אדם. אני רק עושה עבודה שלי".

חיסול חשבונות: האדון הגיע לקחת את הנעל ביום ראשון וקיבל המלצה חמה מהרופא לא לרוץ על משטחים דוקרניים ולאחסן בצל.

• 2 בפברואר, 2005: סוגרים את השרוכים

______________________________

רפאל פירק את הסחורה, הוריד את המדפים ותוך יום אחד ארז את כל התקוות, הסוליות והשרוכים למספר ארגזים, נפרד נפרד לשלום מהשכנים ונסע לבני ברק, בתקווה למצוא שם קהל לקוחות גדול יותר. החנות כעת שוממת וככל הנראה מומו מהפיצוציה הסמוכה, ירחיב את האימפריה שלו בקרוב.