כצנלסון 40: הממלכה של גוצ'ה

השנה חוגג גוצ'ה את יום הולדתו ה-34. הוא מאמין בעבודה קשה, בלי הנחות. "בחיים צריך עובדים הרבה. מה, אתה חושב כסף מגיע מהשמיים?".

במהלך החופש הגדול, בזמן שגוצ'ה הלך לטיולים מאורגנים מעבר לכביש, ביקר שכנים או ערך ביקורות פתע בחנויות הביגוד, ישראל נותר לבדו בפיצוציה ושרט את הקירות מרוב שיעמום. כשקפצתי לומר שלום, הוא מיד התנפל על הזבוב הסלולרי שלי. "בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה שמות מוזרים בפלאפון של מישהו".

המפגש הראשון שלי עם גוצ'ה התרחש לפני מספר חודשים. למרבה הצער, גוצ'ה הסתבך עם נציגת השרות במוקד 144 ב"בזק" ורגע לפני שהוא כמעט ופירק את מכשיר הטלפון לחלקיקים זעירים, הצעתי לו תמיכה נפשית.

לאור ההצלחה בהשגת הכתובות המבוקשות, הוענקה לי באופן רשמי הזכות להצטרף למועדון "גוצ'ה-קארד". בתמורה הצעתי לאדון להצטרף למועדון הוירטואלי שלי, "אנשי כצנלסון". ברגע שגוצ'ה הסכים להפיץ את דמותו ברבים, אני כבר צללתי לתוך התיק ודגתי את המצלמה מתוך הנרתיק.

- "חכה, פנים שלי דופק מצלמה שלך", הזהיר גוצ'ה. "אני גם צריך מסדר שערות שלי".

הענקתי לו את את מרחב השערה הרצוי ולאחר מספר קליקים מהירים, הוא לפת את המצלמה בידיו והתמוגג מהתמונות. הבעיה היתה שהוא נשען באותו הזמן על הכתף שלי, דבר שגרם לדם שלי לעצור באדום ולבצע פרסה בלתי חוקית בחזרה לעמוד השידרה.

- "זה כמו לומר שכל הרומנים גנבים", שיתפתי אותו בידע משפחתי. "אתה מכיר את דובר קוסאשווילי?" 

- "בטח! הוא מביא לנו כ-כבוד גדול מאוד", אמר ויכולתי להשבע שראיתי את ניצוץ הגאווה בעיניו חורך קלות את מכונת הברד.

• 13 ביולי 2004: גלידה להמונים

   _________________________ 

גלידריה חדשה נפתחה מעבר לכביש וגוצ'ה כבר נצפה מתארח אצל בעל החנות, נוטל דגימות קטנות ולא מזיקות, מעניק עצות בנושאי ניהול עסק ושואף אוויר קר מהמזגן. הגלידריה שנמצאת כרגע בתקופה הרצה, עדיין זוכה מדי יום לשיפוצים. הדבר כנראה גרם לצמא עז אצל הפועלים במקום לחצות את הכביש ולרכוש מים אצל גוצ'ה. דווקא כשבאתי לבקר את האדון בערב, ישראל הבהיר שאבא שלו הלך לאיש הגלידה.

- "ככה זה, אני פה, הוא הולך לטייל", אמר. "מתי הוא פה לבד, הוא משתגע".

-  "לפחות הוא מביא לך קצת גלידה?", קרצתי.

- "איזה גלידה ואיזה בטיח. עד שהוא עובר ת'כביש נשארת בקושי הכוס", צוחק היורש. "זה דווקא טוב בשבילי".

- "למה? אתה לא אוהב גלידה?".

- "אני לא יכול להפסיק לאכול. אתה יודע כמה עליתי ממתי שהתחלתי לעבוד פה בחופש?, התרעם ישראל על המצב.

- " 5 קילוגמים ו 250 גרם", הצעתי. ישראל כמעט זרק עלי בוטנים.

- "פחות, אבל חלאס.  בסוף אני לא אכנס למכנסיים שלי", אמר והעביר ליטוף רחמים על הבטן.

• 14 ביולי 2004: גוצ'ה מחלץ עצמות

   __________________________

ישראל לא טעה. גוצ'ה אכן פורש כנפיים ככל האפשר. הופעתי לגלות כי כי איש האשכולות שועט במעבר החצייה, מרוחק כמעט 400 מטרים מהפיצוציה בשעה אחת עשרה בלילה.

- "צריך עושה ספורט", הוא השיב בטון מיוזע ומחוייך, "אי אפשר כל היום להיות שם. זה כלא".

תוך מספר שניות נותרו רק סימני חריכה על המדרכה. גוצ'ה פתח מבער, כנראה שהוא הגיע לאילת.

• 17 ביולי 2004: סחיטה חוקית

   ______________________

הגעתי לגוצ'ה ברגע של משבר משפחתי. ישראל נאבק קשות במכונת הגזר בזמן שתיכוניסטית חייכנית המתינה בשלווה וצפתה בו.

גוצ'ה נחלץ לעזרה, פתח את המכונה וניקה במהירות חתיכות דקיקות של גזר.

-  "אתה רואה גברת ממהרת, לא?", נזף ביורש הצעיר.

ישראל בלע את הרוק וחייך. "משהו לא עובד טוב במכונה".

גוצ'ה העמיס מטען נוסף של גזרים. המכונה זעקה, התפתלה ולבסוף סחטה את המקלות הכתומים. מיץ הגזר הוגש בסופו של דבר עם חיוך מתנצל של גוצ'ה.

- "זה בסדר, זה רק גזר", צחקה הנערה ויצאה מהחנות.

השתיקה המרופדת במסמרים נמשכה מספר שניות ואחריה, גוצ'ה נאלץ להעביר לישראל הדרכה טכנית נוספת על המכונה.

- "צריך עובד על גזר מהר, מהר, אבל לא בכוח", הסביר בטון מלומד.

-  "אתה רוצה לשתות מיץ?", שאל ישראל, "זה טעים מאוד".

גלגלתי את המחשבות מספר פעמים בקופסה ופחדתי לעורר משבר נוסף. 

-  "אני אקח אייס-טי", אמרתי. "הכי טוב אייס-טי".

• 22 באוגוסט 2004: חריש עמוק

    _______________________ 

ישראל בדיכאון חמור. "אין לי כוח לחזור ללימודים", הוא אומר. הנער בסך הכל בכיתה ח' ומתקשה להאמין שהשנה תתחיל בזמן.

"בלוד זה לא קורה אף פעם. בטח עד שנתחיל ללמוד יגיע עוד פעם החופש הגדול", הוא צוחק, "גנבו לנו מחשבים, שרפו כיתות, לא משעמם אצלנו".

כשאני מברר בנוגע לציונים של הצעיר, הוא מנפח את חזהו בגאווה. "כבר שנתיים אני עם ממוצע של 90 בתעודות, אני יודע לשבת על התחת כשצריך".

• 1 בספטמבר 2004: אקשן בפיצוציה

    __________________________

גוצ'ה שולח לעברי מבט כועס כשאני נכנס לממלכה שלו.

-  "ככה, נעלם לי לשבועיים?", הוא נוזף בי.

-  "הייתי בחופשה, זה קורה", תירצתי את ההיעדרות הפתאומית.

-  "עשית חיים עם האישה?", חייך חיוך ממזרי.

השתדלתי להמנע מהמחשבה שאני מסמיק וניסיתי לשנות את נושא השיחה.

-  "אתה רואה את הסרט?", שאלתי את גוצ'ה.

שתיקה.

על מסך הטלוויזיה הוקרן סרט הפעולה "מלך העקרבים" וגוצ'ה נראה מהופנט מכמות המכות והחרבות. 

- "אתה אוהב סרטי אקשן?", ניסיתי שוב.

-  "בטח. אבל אין לי כוח להסתכל על זה הרבה זמן, הצוואר שלי כמו קרח", נאנח גוצ'ה בכאב.

העובדה כי בניו של גוצ'ה חזרו ללמוד עדיין מרחפת באוויר. גוצ'ה מסרב לעכל את הנטישה ההמונית.

- "שקט כאן", הוא קובע, "נו, מתי תביאו ילדים?".

אני נמלט מהפיצוציה מבלי לומר שלום.

- "חכה, חכה", גוצ'ה שואג לעברי מהדלפק. הקול שלו משיג אותי במעבר החצייה וחובט בי בגב, "זה יבוא לך ב-ב-ו-ם".

• 20 בספטמבר 2004: גוצ'ה בהלם

   __________________________

גוצ'ה מרגיש כמו כוכב קולנוע מאז שהפרויקט עלה לאויר.

- "בוא, בוא לכאן", גוצ'ה הרעיד את המדרכות ברחוב כשהבחין בי מתקרב לפיצוציה.

הצעדים שלי איטיים בתחילה, אך כשאני מבחין בחיוך הענק שמרוח לביז'ו על הפנים, אני מרשה לעצמי לנשום לרווחה.

גוצ'ה לחץ לי את היד בחמימות גרעינית השמורה לקרובי משפחה מדרגה שלישית.

-  "מסתכל פה", אמר והצביע לעבר תמונה שהתנוססה מעל מעמד הסיגריות. כנראה שמישהו כבר הספיק להדפיס את התמונה של גוצ'ה מראש העמוד.

-  "ח-ב-ר שלי עשה לי זה. איך יצא?", שאל וקפא במקומו לרגע. "רק חבל נגמר לו הצבע במכונה".

-  "אז אני מבין שקיבלת תגובות יפות", אני נשען על מדף השוקולדים וממתין להתפרצות הוולקנית.

-  "אתה יודע מה האינטרנט שלך עשה לי?", אמר והרים ידיו לעבר התקרה. "כל החג באים לפה אנשים, אומרים גוצ'ה באינטרנט, גוצ'ה כוכב. ב-א-מ-א שלי, לא ידעתי זה יהיה ככה".

-  "הספקת לקרוא משהו?", שאלתי.

-  "אני נראה לך יש לי זמן ל-ק-ר-ו-א?", צחק גוצ'ה. "אבל תן כתובת, אולי אני אכנס בבית".

לאחר שרשמתי לו בזריזות את הלינק לפרויקט, גוצ'ה ביקש שאלך לבקר בעלת חנות בגדים מעבר לכביש.

-  "ביז'ו, האישה מחכה לי לארוחת ערב", הבהרתי לבחור. "אני אבוא אחר כך".

-  "שום אישה, שום כלום, הולך עכשיו שמה לגברת עם בגדים ואומר לה ביז'ו רוצה שאתה מצלם ראש שלה לאינטרנט".

-  "אבל אני רעב!", התחננתי.

שתיקה.

-  "בסדר, אני הולך", בישרתי לגוצ'ה וגררתי את עצמי למעבר החציה.

- "מה הולך? ר-ו-ץ! ר-ו-ץ!", צעק גוצ'ה מעבר לדלפק. "מהר, מהר, למה היא סוגרת".

קפצתי בין המכוניות, עשיתי סלטה באוויר ולאחר ששוחחתי עם בעלת החנות הנחמדה, מיהרתי לבשר לגוצ'ה על תוצאות המפגש.

-  "נו?", חקר. "יש תמונה?".

-  "רק ביום שישי", אמרתי. "צריך לשבת כמו בן אדם, לדבר, להכיר".

-  "אבל לא שוכח", חייך גוצ'ה. "היא אישה טובה".

-  "עכשיו אתה מרשה לי לחזור הביתה?", קרצתי לגוצ'ה ויצאתי מהחנות.  

-  "בטח, לך מהר. אסור נותן לאישה מחכה הרבה זמן", צחק "ותגיד לה שנה טובה מגוצ'ה".