אולי כבר עדיף שתמות

ירדנה, תתעוררי: "השיר שלנו", יס 3, 20:05

סילחו לי והבינו ללבי אם אומר ש"השיר שלנו" היא, מבחינתי, מסטיק טלוויזיוני זול מתוצרת ירודה; אתם יכולים להשתעמם מולה מתוך איזו לאות אדישה של סוף היום, לשהק רבע-גיחוך, ולהעביר ערוץ כשהטעם מתפוגג סופית ואתם מבינים שאתם סתם לועסים. אין חוויה סתמית יותר. אין חוויה פוסט-סתמית, פוסטמית, יותר.

לכן, כשאומרים לי "פרק מיוחד" של 'השיר שלנו'", אני נדרך; השילוב בין "מיוחד" ל"השיר שלנו" הוא התנגשות לוגית פתולוגית. ביומיום הרי אין לי שום ציפיות מ"השיר שלנו" זולת ההבנה המרגיעה כי הסידרה מחויבת לעניין עקרוני אחד: להסתיים מתישהו.

אבל הפרק ששודר אמש היה סוג של ספיישל. מנהלת בית הספר למדעי הנינטיזם, ירדנה, לוקה בהתקף לב, ובעודה מחוסרת הכרה היא הוזה שלל נאמברים מוזיקליים שמבצעים לכבודה תלמידיה המוכשרים כקליפת השום. נינט ומיה דגן נתנו ביצוע מתוק ל"אי שם מעבר לקשת", חנה לסלאו נתנה ביצוע מצחיק ל"דברים שאותי משמחים" וטוביה צפיר עשה את "יפה שלי". בתווך התחוללה מעין תוכנית מציאות בשם "לא נפסיק למות – כוכב גוסס". נו.

כך הצליחה "השיר שלנו" לנתק סוף סוף את כבלי מחויבותה לאיזושהי עלילה ולהמריא לשחקי ההכל-מותר, שם היא יכולה להפוך את רסיסי ההתייחסויות הפנימיות וחלקי החילוף הטלוויזיוניים שלה לסלט פירות ענק ומחורפן. מצד אחד, למה לא; לנוכח חסרונה המתמשך של מסורת מיוזיקל מצולם בעברית, אפשר להעריך את הניסיון.

מצד שני – נהוג להשתמש למיוזיקלים ברקדנים וזמרים. הנאמברים המוזיקליים של "השיר שלנו" הדגימו בעיקר את המאנייריזם נטול הכישרון שבתוכו פועלים משתתפי הסידרה: הם לא מסוגלים באמת לרקוד, לנוע או להרשים – וכשהם מנסים, הם נראים כמו דודתכם הפיסחת בחתונת בתה. להוציא יכולת השירה של נינט, אין ל"השיר שלנו" כל נכסי במה. ואם היכולות שהופגנו בספיישל הן אלו שהצליח "בית הספר" של ירדנה לחלץ מה"תלמידים", אולי באמת עדיף כבר שתמות.

זה ממכר: "הרווק", סטאר טי.וי., 16:00

מאז שוחררה שרון אילון לחיות בטבע עם זכיית החמדה יואבון ועקבות השניים אבדו ביערות העד של מדורי הרכילות, יש איזה געגוע אמיתי לסידרת מציאות שלא מתביישת לעשות בושות. "שרון" היתה כזו, אבל בשנה האחרונה לא ראיתם "שרון" נוספת משום שזכייניות ערוץ 2 ממש לא רוצות להיתפס כשמכנסי צופיהן למטה, כלומר כקלות-דעת מספיק כדי להפיק את הסחורה הזאת. השנה היא שנת המכרז, ולכולן דחוף יותר להשמיע קולות מן הדרום מאשר מן השרון.

נו, לפחות "הרווק" חזרה בעונה חדשה. מדובר באחת מסדרות המציאות האמריקאיות הוותיקות והמצליחות, היושבת על הנוסחה הבסיסית מכולן: רווק אחד, 25 מתמודדות. כמי שהמציא את הגלגל הזה, יודע מייק פלייס, מפיק-העל של הסידרה, מה חשוב באמת: הווילה המדהימה ביותר (במאליבו); הלימוזינה הארוכה ביותר; זרי ענק של נרות; אח מבוערת בכל פינה; אורות רכים; עדשות רכות; מחשופים מפליגים. "הרווק" היא על דקורציה וגינונים, לא על רגש. היא מוכרת לצופיה אופרת סבון יוקרתית שהפכה ל"מציאות". הכל מנצנץ.

בפרק הפתיחה מיין הרווק 25 מועמדות והותיר 15. היה משהו מלאכותי ומגוחך להדהים בסיטואציה שבה גבר אחד מארח למסיבת קוקטייל 25 נשים מושקעות, בעיקר כשההפקה מחייבת כי כולם ייראו חנוטים ומפוחלצים, וינהלו את הריטואלים של היכרות בחור-בחורה המוכתבים על-ידי אמריקה התאגידית, זו שמייצרת וצורכת את "הרווק".

ועדיין, הסידרה הזו – כולה ניצנוץ מזויף – יכולה למכר אותך בשניות לעונה שלמה של בולשיט מפואר. מתי הגירסה המקומית הבאה (היי, שרון עדיין פנויה! אולי פשוט עוד סיבוב)?

צריך להגיד:

לכולם: האם קיים ביקום החדשותי משפט מייבש יותר מ"לשכת מפלגת העבודה מכונסת בשעה זו"?