ג'ורג' עובדיה, הגרסה המשופרת

הסרטים של אמיר קוסטוריצה גורמים לך לעזוב את האולם עם תחושה של הנגאובר, ו"החיים הם נס", סרטו החדש, אינו יוצא מכלל זה. לא, זהו לא משפט הפתיחה לרשימת ביקורת שוללת, כי אם הבהרה מדוע הצפייה בסרט הנוכחי מלווה בתחושה כבדה של דז'ה-וו. לפחות בחלקו הראשון, זאת אומרת, שהוא אותו קרנבל ססגוני וגדוש – ומוכר לעייפה – המלווה במוזיקה רעשנית (אחראית לה להקתו הטכנו-צוענית של קוסטוריצה, no smoking שמה, שבה הוא עצמו מנגן בגיטרה), ובשאון חיות ובני אדם הממלאים את פס הקול. אכן, החיים כבזאר טורקי.

אולי תשמחו קצת פחות?

העלילה נפתחת ב-1992, וגיבורה הוא מהנדס מסילות רכבת סרבי המתמקם בכפר בוסני קטן יחד עם אשתו, זמרת אופרה כושלת ובנו הכדורגלן, וחולם על בניית מסילה שתהפוך את הנקודה המנומנמת לאתר תיירות משגשג. חלק זה של הסרט (שאורכו הכולל עומד על 154 דקות) הוא הוכחה לכך, שגם שמחת חיים יכולה להפוך למניירה מעצבנת. זה קורה כאשר קוסטוריצה עומס על הבד כל אותם שטיקים של "חספוס כפרי" (בעיקר גברים משופמים בעלי פנים שומניות, ונשים נדיבות ישבן החושפות את אחוריהן לראווה), וממחזר את מה שבעבר קראנו לו באהדה "נגיעות מכחול סוריאליסטיות".

חלקו השני של הסרט מגולל סיפור רומיאו ויוליה המתרחש על רקע המלחמה הסוערת שפורצת בבלקן. אותו מהנדס, שאשתו הדיווה עזבה בינתיים את הבית ובנו נפל בשבי, מתאהב נואשות בשבוית מלחמה בוסנית צעירה המשמשת קלף מיקוח בתמורה לבנו. זהו השלב שבו "החיים הם נס" מחליף מהלך רגשי והופך בהדרגה לדרמה סנטימנטלית מרגשת, ששיאיה אמורים לשוב ולהזכיר לכל מלעיזי הבורקס המקומי עד כמה קוסטוריצה הוא למעשה גרסה משופרת של דוידזון ועובדיה. והדברים נאמרים כאן, כמובן, לחיוב.

העניין הוא, שגם האמירה של קוסטוריצה אינה מעפילה כאן אל מעבר לזו של "אריאנה" או "נורית". נו, אז מלחמה היא טרגדיה, ורוח האדם תנצח, והחיים הם באמת נס. נוכח עוצמתו המפעימה של "מתחת לפני השטח" (1995), יצירתו הגדולה ביותר בה הסעיר קוסטוריצה עם שורה ארוכה של דימויים מסחררים ששימשו מצבה למה שהיה פעם יוגוסלביה, הוא מציב עתה דימוי רומנטי יותר, נטול עמדה, של המלחמה ששיסעה את הבלקן. ולהגיד שמלחמה היא דבר נורא, הרי זה מפלטו האחרון של זה שאינו מסוגל-מעוניין להתחייב, כלומר להושיט את אצבעו ולהפנות אותה אל האחראי.