אוכלים ובוכים

"הייתי פעם מידה 40", זעקה הדוגמנית קרן זהבי בתוכנית האחרונה של "על המשקל". "מידה 40, אתן קולטות?". חברותיה, ככל הנראה דוגמניות אף הן, היו כל כך בשוק, שכמעט הקיאו את ארוחת הצהריים - ולא בשעה הקבועה. זה הצחיק אותי. אל תיבהלו, אבל אני מידה 38, לפעמים 40. וגם זה אחרי שאני זכאית לדוקטורט בספירת קלוריות. לא שהייתי מתנגדת לגזרתה הדקיקה של זהבי. אבל פה, באגן המזרח התיכון, נדמה לי שאני עדיין קבילה ואפילו נחשבת קצת שווה.

אבל אני לא מתרגשת מזהבי, ויותר מזה - אני לא מסכימה להיעלב מגל תוכניות הדיאטה השוטף את הקיץ האחרון. יש לי נטייה להסכים עם הקונצנזוס, הטוען כי מירי בלקין קצת מאיימת, מיקי חיימוביץ' מעט מרוחקת, ואילו רפי גינת, אולי בגלל הניסיון, מצוין ולוקח את שתיהן בסיבוב. באופן כללי, מדובר לדעתי בקבוצות תמיכה מבורכות לאנשים שזקוקים להן - כמוני.

נהיה נורא אופנתי להגיד שהעיסוק האובססיבי בדיאטה הוא שטחי, רדוד ומהווה חלק מדיכוי האשה. משום מה, נדמה לי שמי שאמר את זה לא ראה מעולם צמיג על גופו. מראה חיצוני הוא לא הכל, האמונה שחמישה קילוגרמים הם כל מה שעומד בין האשה לבין האושר הנצחי היא מעט מוגזמת ואנורקסיה ובולימיה הן מחלות קשות הנדרשות לטיפול החברה. כל הדברים האלה נכונים, אבל הם לא ישכנעו אותי שכיף להיות שמן. השמנת יתר היא מגיפה, ואנשים שמנים - אף שמנסים להצמיד להם תוויות של "עליזים" או "חמודים" - הם בדרך כלל אנשים לא מאושרים.

הגוף שלי הוא אויב עיקש, ואויבים אולי לא בוחרים, אבל כדאי להתמודד איתם לפני שיהיה מאוחר. ואם הטלוויזיה רוצה לעזור לי בהתמודדות ואולי גם להחזיר כמה שטחים בדרך - מי אני שאסרב.

למי שבכל זאת מודאג מזה שאידיאל היופי הוא בלתי אפשרי ומעודד הפרעות אכילה, הייתי מציעה להירגע. זפזופ קליל מוכיח שהישראלי אוהב שיש לו במה לתפוס. ב"אהבה מעבר לפינה" מככבות בלי בושה שתי שחקניות מלאות וסקסיות מאוד - אסנת חכים ורננה רז. במתחרה, "השיר שלנו", נינט טייב שוברת לבבות - והיא, כידוע, לא רזה בכלל. אודטה חושפת מה שבא לה, שרון איילון מדגמנת מידות גדולות, ומאיה בוסקילה מתפוצצת מעסיסיות, וזה בכלל לא מפריע לה לכהן כמלכת הביצה הנוכחית.

מדוע נשים מלאות זוכות כאן לפופולריות כזו? לא יודעת, ולא רוצה לדעת, העיקר שימשיכו ככה. אפילו אם הסיבה היא שוביניסטית ומקורה בקשר בין המאבק הדמוגרפי והאגן הרחב שלנו, המבטיח צאצאים לרוב. נדמה לי שזה קשור גם בייסורי הגמילה של גברים מהפטמה, וטראומת המעבר לאוכל מוצק. בתחום זה, אגב, בהלת הסיליקון די מבאסת אותנו, כשהיא מאפשרת לכל ברבי רפאלי להתפאר בגדולים על גוף קטנטן. ועכשיו הן גם רוצות הטבות מס, החצופות הבלתי פרופורציונליות הללו.

תוכניות הדיאטה לא מכריחות אף אחד להיות רזה, הן פשוט משקפות את החיים שלנו. הישראלים אוכלים ובוכים, וכל הזמן נשקלים. נשבעים לפריכיות אבל מנשנשים פחמימות מורכבות, סוגדים לאגם רודברג וגם חולים על הטוסיק של אורלי ויינרמן. הגיע הזמן להפסיק להתבכיין בפוזה פסבדו-פמיניסטית, ולהבין שהיום יש מקום לכולם תחת השמש - גם למי מאיתנו שסוחב עליו קצת יותר.

השנים השבעות: היסטוריה ישראלית עסיסית במיוחד

1978: דפנה ארמוני פותחת חולצה ב"הלהקה" ומראה שיש לה. והיא עוד תגדל.

1989: הדוגמנית אלונה פרידמן נצפית בקורס קצינות, ומודלף כי היא "השמינה נורא", אבל עדיין יפה.

1995: יעל בר זוהר, עוללה בת 15, מדגמנת ל"פלפל" ומספרת בגאווה כי הנתונים הם ירושה מסבתא.

1997: אסתי זקהיים וצביקה הדר עושים את זה על הקיר בסרט "עפולה אקספרס". לקיר שלום.

1997: אורלי ויינרמן מצטלמת עירומה ועגלגלה על הספה של שי אביבי. סמל סקס נולד.

1999: דודו טופז מבקש מאנשים לזרוק כדורי שוקולד לפיה של חלי חיים הדשנה, והעם נחרד.

1999: שרית חדד מתמוטטת בהופעה. הסיבה הרשמית - "עומס עבודה". השמועות מדברות על דיאטה אחת יותר מדי.

1999: בפרק הסיום של תוכניתה של מרב מיכאלי, "עד עשר", שרה אנג'ל אומרת לה שבתאורה הנכונה, "את דווקא לא כל כך שמנה". מיכאלי מחייכת ומחבקת.

2003: נינט טייב מרימה לשמיים שתי זרועות בריאות מאוד, כשהיא מנצחת בגמר של "כוכב נולד" בניצנים ומבססת את מעמדה כגיבורת תרבות. אכן, ניצחון.