אבן האכילס

ככל שדבריו של ישעיהו ליבוביץ' בתחומי הגותו השונים הרבו להתפרסם, כך החלה בולטת לעין הדיכוטומיה העוברת כחוט השני בכל מאמריו, דיכוטומיה בין כמותי ואיכותי, בין רשות היחיד ורשות הרבים, בין ערכים וצרכים, בין חיים ותופעות החיים, בין המוח ובעל המוח, בין מחשב וחשיבה, וכמובן הדיכוטומיה היותר מוכרת והיותר פרובוקטיבית, בין מצוות ותוכנן, ובין - מה שמכונה בפיו - אמונה לשמה ושלא לשמה.

התחושה המלווה את הקריאה במאמריו של ליבוביץ היא של התבוננות במבנה לוגי-אנליטי מלוטש להפליא, מבנה שבו כל אבן צמודה לרעותה בדיוק מושלם. ומבנה רעיוני זה, יחד עם המבנים האחרים המייצגים את הגותו בתחומים השונים, יוצרים מבנה-על, שכל אחד מן התת-מבנים צמוד לזולתו בהתאמה מושלמת ובלתי ניתנת לערעור.

אבן רופפת

ובכל זאת, למרות ההתאמה המושלמת, קשה להשתחרר מהתחושה העמומה שבכל אחד מן המבנים הללו מסתתרת אבן אחת רופפת, אבן האכילס של המבנה המלוטש, וזו - יחד עם האבנים הרופפות שבתת-מבנים האחרים - מתווה קו שבר, העובר לכל אורכו של מבנה העל.

בקו המשותף לתת-מבנים אלה טמון האתגר האינטלקטואלי הכפול שמציבה חשיבתו של ליבוביץ: הראשון הוא ההתמודדות עם השקפותיו, והשני הוא המאמץ לאתר את מקומה המדויק של אבן האכילס. האם היא חבויה באבחנותיו העקרוניות ובקביעותיו הנחרצות, שנועדו לעמוד קבועות לעולמי עד? הרי כל מה שאנו יכולים לומר על הטבע ועל תכונותיה של המציאות נגזר מתיאוריות וממושגים המשמשים אותנו בהווה.

מושגים ותיאוריות

אבל, מאחר שמושגים נוטים להשתנות עם זמן, ומאחר שתיאוריות ישנות מתחלפות מעת לעת בחדשות, ממילא איננו יכולים להתחייב לגבי העתיד ובוודאי לא לקבוע היום את הגבולות העקרוניים והסופיים של ידיעתנו. כיוון שכך, נשאלת השאלה מהי תקפותן של אותן אמירות, הקובעות בפסקנות נחרצת, כי המחשב לעולם יישאר בגדר מודל של המוח ולא של החשיבה, כי השאלה הפסיכופיסית היא בעיה שאנו יודעים שלא תיתכן עליה תשובה, וכי אנו מסוגלים להגדיר ולהבין את המנגנונים הפועלים בחיים, אבל לא את החיים עצמם ולא את התהוותם.

ומשאלת קיומן ומקומן של אבני האכילס אל קו השבר במבנה העל הנוצר מחיבור אבני האכילס בתת מבנים. דומה כי קו השבר הוא בעצם דיכוטומיה, המאפשרת לחלק את העולם לשניים: האחד פתוח לבחינה ולהכרה מדעית, שכל המושגים בו כמותיים, בהירים, מצויים ברשות הרבים וניתנים להכרעה מלאה ואובייקטיבית.

העירוב הבלתי נסבל

העולם השני - ערכי, עמום, רב משמעי, שרוי ברשות היחיד, סובייקטיבי, פתוח לאמונות ולהשקפות שונות, ונתון להכרעתו האישית של כל אדם. וכך, כשם שביום הראשון לבריאה הובדל האור מהחושך כדי להכניס סדר ושיטה בתוהו ובוהו, מאפשרת הדיכוטומיה לבטל את העירוב הבלתי נסבל (מבחינת החשיבה הרציונלית) בין כמויות ואיכויות ובין צרכים וערכים.

הפרדה זו בין ערכים וצרכים מאפשרת להצביע על קיום המצוות כשלעצמן כמכנה המשותף למי שקרויים בפי ליבוביץ בעלי האמונה לשמה ושלא לשמה. כלומר, אלה שאמונתם אינה תלויה לא בהבטחת שכר ולא בחשש לעונש, לעומת אלה הקושרים את קיום המצוות בגמול גשמי או רוחני כלשהו.

אין בהן אלא גיחוך

במסגרת מכנה משותף זה של מצוות, די לו לאדם היהודי בהגדרת חובותיו בכל הקשור לעבודה, לחיי אישות ולאכילה, כדי להסדיר את מעמדו כלפי אלוהיו. כך יכול אדם יהודי זה לעבוד את השם כל ימי חייו בלי להתייחס לתוכנן המוסרי של התפילות ושל המצוות שהוא מקיים, אשר כשלעצמן - כמאמרו של ליבוביץ - אין בהן אלא גיחוך.

לעקוף את השאלה

השתתת היהדות על קיום מצוות המעוקרות מתוכנן מאפשרת להעביר את השאלה המרכזית, הבלתי ניתנת להוכחה, של ההתגלות האלוהית לאותו צד של קו הדיכוטומיה, המורכב מאמונות ודעות, והנתון להשקפתו החופשית של האדם. זאת ועוד, כיוון שהדיכוטומיה פוטרת את הקב"ה מכל תפקיד ומכל נוכחות בעולם, היא מאפשרת לעקוף את שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", ומותירה אותה לבעלי האמונה שלא לשמה.

מסכנים אלה חיים בעולם לא דיכוטומי, ולפיכך נאלצים להתמודד עם השאלה הקשה על אודות טיבו של אותו מוסר עליון ושל אותו חשבון חובק עולם, המתירים המתת מיליון ילדים חפים מפשע בתאי הגזים. בעיניו של חילוני מצוי, דיכוטומיה זו נתפסת כבעייתית במיוחד, משלושה טעמים.

מצוות האדם

ראשית, אם העדויות על ההתגלות האלוהית המופיעות בכתבי הקודש אינן ראיה לנוכחות האל בעולם, ואם התורה שבעל פה איננה הפירוש של התורה שניתנה במעמד הר סיני, אלא יצירה אנושית, כדברי ליבוביץ', ואם ההלכה לא שואבת את תוקפה ואת סמכותה מצו אלוהי, אזי מה שנותר הוא מצוות שהומצאו על ידי בני אדם, מגוחכות ואבסורדיות כשלעצמן.

העובדה - המכרעת בעיני ליבוביץ - ששמונים דורות של יהודים החליטו לבטא באמצעותן את מעמדם לפני השם עושה אותן, בעיניו של שוחר מוסר חילוני, קוריוז אנושי מעניין, שאפשר למקם אותו לצד החלטות אנושיות מעניינות אחרות בתולדות התרבות, אבל מה להחלטה זו ולקדושה?

אלם תקשורתי

שנית, אם איננו צריכים ואיננו יכולים, כמאמרו של ליבוביץ', למסור אינפורמציה לקב"ה על צרכינו ועל כיסופינו, ואם איננו יכולים לא לברך, לא לשבח ולא להלל אותו, ואם אין ביכולתנו לדעת אם המוסר האנושי דומה - או לפחות קרוב - למוסר האלוהי, פירוש הדבר שמתקיים אלם תקשורתי מוחלט בין האדם הדתי לאלוהיו, ניכור איום ונורא. למעשה,

ניכור נורא יותר מהריחוק הנגזר בפרק נ"ה, פסוק ט' בישעיהו: "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם".

ואם הניכור, האלם והאינדיפרנטיות המוסרית אכן מאפיינים את מעמדו של האדם הדתי כלפי בוראו, האדם החילוני תמה מה ההבדל בין תפילה לאל כזה ובין תפילה לקיר אבנים אילם ואינדיפרנטי כמוהו?

צורך נפשי

התבטאות ראשונה

"הממציא או המגלה אינו שולט בתוצאות המצאתו או תגליתו, ואף אינו יכול לבלום את ההכרה המדעית מחשש מפני תוצאותיה". ובהמשך הוא הוסיף: "לעולם אין האדם יודע מראש את התוצאות האפשריות של מעשה שהוא עושה, ושיקול התוצאות אף אינו קריטריון של מוסריות. השיפוט המעשי מתייחס למעשה עצמו ולא לתוצאותיו".

במקום להתווכח עם השקפה זו אציג מקרה שקרה ב-1973. פול ברג, ביוכימאי מאוניברסיטת סטנפורד, עמד להשתיל במסגרת מחקרו את שבעה גנים של הנגיף SV40 בגופו של חיידק שכיח מסוג קולי. הנגיף SV40 לא מזיק לקופים שבגופם התגלה, אבל כשמעבירים אותו לתרבית של תאי אדם מתחוללת בהם התמרה סרטנית.

ברג חשש שחיידק שכיח כמו קולי, הנושא בחומר הגנטי שלו גנים של SV40, עלול לחמוק מהמעבדה דרך מערכת הביוב ולגרום אולי למגפת סרטן בבני אדם. נוכח חשש זה הפסיק ברג ביוזמתו את ניסוייו וכינס ועידה בינלאומית של ביולוגים, וזו קבעה כללים ותנאים מחמירים ביותר לביצוע ניסויים של הנדסה גנטית. אם כן, מקרה זה, לפחות, מעיד שברג וחבריו היו מודעים מראש לתוצאות מחקרם. יתרה מזו, העובדה ששקלו את התוצאות האפשריות של מחקרם מעיד על חשיבה מוסרית בעליל.

התבטאות שניה

"כל הכרה מדעית", טען ליבוביץ, "כפויה על כל מי שמבין אותה, ואין היא תלויה לא באישיות, לא באופיו ולא בסיטואציה שלו בחיים". ובמקום אחר אמר: "המדע כשלעצמו אינו נובע משום השקפה או אמונה או מגמה". אפשר להשיב על טענת ההכרה המדעית, הכפויה כביכול על איש המדע, בדבריו של לקאטוש על מעמדן של תיאוריות מרכזיות, המאובטחות על יד חגורת מגן של תיאוריות משניות. חגורת מגן זו, אומר לקאטוש, דואגת לכך שכאשר ממצא ניסויי סותר אחד מניבוייה של התיאוריה העיקרית, אין הוא גורם לדחייתה, אלא רק מביא לשינוים ולעדכונים בתיאוריות המשנה.

ואמנם, ההיסטוריה של המדע גדושה דחיות חוזרות ונשנות של אמיתות מדעיות "כפויות" לכאורה. במקרים רבים, אמת מדעית חדשה מנצחת לא משום שהיא מצליחה לכפות עצמה על הכל, אלא משום שמתנגדיה מתים. 30 שנות מאבקו הבלתי נלאה של אינשטיין במסקנות הנובעות ממכניקת הקוואנטים, למרות הצלחתה הסוחפת, היא דוגמה משכנעת לאי יכולתה של אמת מדעית לכפות עצמה על אנשי המדע.

בוהר ואינשטיין

אינשטיין סירב לאמץ את עקרון הקומפלמנטריות של אנשי מכניקת הקוואנטים, לפיו הגופיפיות והגליות של חלקיקי החומר האלמנטריים אינם תכונות אובייקטיביות של החומר, כי אם פועל יוצא של המדידה. אינשטיין גם דחה על הסף את האקראיות ואת האי ודאות שתורת הקוואנטים שתלה בעולם. אז גם טבע את אמרתו המפורסמת: "אלוהים לא משחק בקוביות". אבל קהילת הפיסיקאים צידדה ביריבו המדעי, נילס בוהר, שהגיב: "איש לא יאמר לאלוהים מה לעשות".

העובדה שאינשטיין ניסה שוב ושוב לערער על תקפותה של מכניקת הקוואנטים ועל יומרתה לתת תיאור מלא ושלם של המציאות הפיסיקלית, מעידה אולי כי הטענה שההכרה המדעית אינה תלויה לא באישיותו של המדען, לא באופיו ולא בסיטואציה שלו בחיים, לא באה לתאר את אופייה של המתודה המדעית, אלא לשרת את הכלל הדיכוטומי של ליבוביץ, היקר לו כל כך, כיוון שהוא מאפשר לו לפעול בכל אחד משני צדי הדיכוטומיה ללא קונפליקטים וללא סתירות פנימיות. אלא שהדיכוטומיה תובעת מחיר, מחיר השבר העובר לאורכו של מבנה העל המלוטש.