שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    אהבה עד כלות
    רגש האהבה היה ונשאר תופעה בלתי מובנת כפי שהיה לפני אלפי שנים, אף שנכתבו עליו מאז אין ספור שירים, ספרים ולחנים, הוקמו לכבודו גנים וארמונות, נעשו עליו ציורים ופסלים, חוברו לו מחולות ויצאו בגללו למלחמות. היותו סגור לכל ניסיון להבינו עושה אותו אתגר גם למדענים, וראשונים לכולם הביולוגים

    רגש האהבה היה ונשאר תופעה בלתי מובנת, מסתורי כפי שהיה לפני אלפי שנים, אף שנכתבו עליו מאז אין ספור שירים, ספרים ולחנים, הוקמו לכבודו גנים וארמונות, נעשו עליו ציורים ופסלים, חוברו לו מחולות ויצאו בגללו למלחמות. היותו סגור לכל ניסיון להבינו עושה רגש אנושי ייחודי זה אתגר גם למדענים, וראשונים לכולם הביולוגים.

     

    אזור חיפושיהם מתמקד בהיפותלמוס (תת-רמה), אחד המבנים במערכת הגובלתית במוח, הממלא תפקיד מרכזי בהתנהגות המינית של יונקים וציפורים. במקביל, מופנית תשומת הלב לבלוטת יותרת המוח, המייצרת הורמוני מין בתגובה למסרים כימיים מההיפותלמוס. ואכן, מחקרים אחדים הראו כי פגיעה ביותרת המוח בגיל הנעורים פוגעת בבעליה ולפעמים מונעת מהם את היכולת לחוות אהבה. שילוב זה של ביוכימיה וסטטיסטיקה ככלי להבנת רגש האהבה וקשרים רגשיים בכלל תופס מקום מרכזי בספרה של הלן פישר Anatomy of Love.

     

    רומנטיקה כלל אנושית

     

    אחד הממצאים המעניינים בספר קשור לאהבה הרומנטית. בניגוד לסברה שרווחה בעבר, אהבה רומנטית אינה תוצר מערבי בלעדי, פרי שירת הטרובדורים וספרות האבירים הרומנטית, אלא תופעה כלל אנושית. בסקר שערכו האנתרופולוגים ויליאם ינקוביאק ואדוארד פישר בקרב 168 תרבויות, נמצאו ב-87% מהן עדויות ישירות לקיומה של אהבה רומנטית.

     

    יתרה מזו, בתרבויות שבהן הנישואים מוסדרים מראש, ועל אהבה רומנטית נענשים בכל חומרת הדין, מצליח רגש זה ללבלב למרות הכל, שכן הוא בעל אופי קיבעוני. בשנות ה - 60 ערכה הפסיכולוגית דורותי טנוב סקר רחב היקף, שהעלה כי המחשבה על בן הזוג משתלטת על האוהבים וממלאה 85% עד 100% משעות ערנותם.

     

    הסוד היה ידוע

     

    משוררים וסופרים ידעו כמובן סוד זה זמן רב לפני טנוב. ב"חלום ליל קיץ" אומר תזאוס, כי "חולי הרוח והאהבה, מוחם חמום ושגיונם ריקם", וכי "המטורף, המשורר והאוהב, נשמת אפם היא רוח הדמיון" . אצל גתה, ורתר הצעיר מעיד על עצמו, כי משעה שאהובתו לוטה הסכימה להיפגש איתו שנית, "יכולים השמש והירח והכוכבים לעשות את מלאכתם בשלוות השקט, אני לא אדע חליפות יום ולילה וכל העולם נעלם והיה כלא היה" .

     

    כמו האנשים הנסקרים במחקרה של טנוב, ורתר לא מצליח להסביר לעצמו מדוע לוטה מושלמת בעיניו. כל שבידו לומר הוא: "בדמיוני אין דמות אחרת מופיעה אלא דמותה, ואת כל העולם מסביבי אינני רואה אלא ביחסו אליה". מרקוטיו (רומיאו ויוליה) מנתח חידה זו באיזמל מטאפורי: "ואם עיוורת היא האהבה, איכה יקלע חיצה ביקום אפל?"

     

    פגישה גורלית

     

    כ-400 שנה לפני שקספיר מתאר קרטיאן דה טרויא (Romans de la Table Ronde) את הפגישה הגורלית בין אלכסנדר, נסיך קונסטנטינופול, לסורדהמור. אלכסנדר תמה איך הצליח החץ של קופידון לפלח את לבו בלי לפצוע את גופו, ואילו סורדהמור מחווירה כשיש וגופה מתכסה זיעה ונתקף ברעדה, בדיוק כפי שנבדקיה של טנוב מעידים על עצמם.

     

    הלן פישר מאמצת דעתם של ביוכימאים בני זמננו, שהריגוש העמוק, המכונה שיכרון אהבה, מתחיל במולקולה קטנה PEA (Phenylethylamine), המשתחררת במוח ומחוללת תחושה של רוממות רוח, רינת לב ואופוריה. PEA היא אמפטמין טבעי, היוצר עירור מוחי.

     

    קשרים וקולטנים

     

    לדעת הפסיכיאטר מיכאל ליבוביץ מהמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק, אנו שיכורי אהבה כאשר קולטני הנוירונים במערכת הגובלתית במוחנו מורווים על ידי PEA או כימיקלים מוחיים אחרים (כגון נוירופינפרין ודופמין). ליבוביץ ועמיתו דונלד קליין הגיעו למסקנה זו במהלך טיפולם ב"חולי אהבה", שבלהיטותם לאהוב הם נוטים לקשור קשרים בלתי אפשריים.

     

    קשרים אלה מסתיימים אחרי זמן מה במפח נפש, מצב הגורם להם לפתח לאלתר קשר כושל חדש. שני החוקרים מאמינים, כי תנודות חריפות אלו מייאוש לרוממות רוח נובעות ממחסור ב-PEA. הם טיפלו בחוליהם בעזרת תרופה אנטי דיכאונית, החוסמת את פעולתו של האנזים המוחי MAO (Mono Amine Oxidase), אנזים המפרק מולקולות PEA ונירוטרנסמיטורים (מוליכים כימיים מוחיים) אחרים במוח.

     

    לא רק בני אדם

     

    עיכוב ה-MAO באמצעות התרופה האנטי דיכאונית מעלה את רמת ה-PEA במוח, והדבר משפר מיד את מצב רוחם של הפציינטים. שבועות אחדים אחרי קבלת התרופה החלו המטופלים לבחור בזהירות רבה יותר את בני זוגם, ואחדים אף פיתחו קשרים ארוכי ימים. עוד מתברר שהשפעת PEA אינה בלעדית לבני אדם.

     

    עכברים שקיבלו חומר זה הגיבו בהתרגשות מופלגת, שהתבטאה בצריחות חדות ובניתורים נלהבים. בדומה לכך, בבונים הפעילו דוושה בכלובם 160 פעם בשלוש שעות כדי להבטיח לעצמם אספקה סדירה של PEA. הניסויים מורים אפוא, כי PEA אינו סם תשוקה (אפרודיסי) ספציפי, אלא חומר המעורר ריגוש כללי. ולראיה, אצל צנחנים - לפני ואחרי צניחה חופשית - נמצאה רמה גבוהה של PEA בשתנם. עם זאת, פישר נבונה דיה כדי להדגיש, ששיכרון אהבה אינו רק תופעה ביולוגית-גנטית, כי אם גם תרבותית.

     

    שחיקה כימית של האהבה

     

    הנטייה הרווחת אצל נוירולוגים ואנדוקרינולוגים רבים היא לתלות את הרגש הרדוף הזה בשורש ביולוגי-פסיכולוגי משולב, בלתי ניתן להפרדה למרכיביו. לעומתם, ליבוביץ ועמיתיו איתנים בדעתם, כי העובדה שטיבה של אהבה לדעוך עם הזמן מעידה בבירור על השורש הביולוגי שלה.

     

    האהבה נשחקת, הם טוענים, כיוון שקצות העצבים במוח מסתגלים עם הזמן לנוכחות ה-PEA (ונוירוטרנסמיטורים אחרים, כגון Oxytocin) או שרמתו יורדת בהדרגה עקב דחיקתן האיטית של מולקולות PEA על ידי אנדורפינים מוחיים (הפועלים כסם להרגעת כאבים ולהפגת חרדה). כך או כך, המוח אינו יכול לפרנס לאורך זמן את רמת העירור הגבוהה הדרושה לשיכרון חושים ולריגוש רומנטי.

     

    תהליך ההתקשרות

     

    את מקומם תופס תהליך ההתקשרות, המגרה את המוח להפיק אנדורפינים, ואלה מרגיעים את סערת הנפש הראשונית ומנחילים לבני הזוג תחושת ביטחון, יציבות ורוגע, החיונית לתיפקודם היומיומי התקין. דורותי טנוב מדדה את משכה של האהבה הרומנטית, שראשיתה בסערת רגשות וסופה ברוגע ניטרלי, והגיעה למסקנה כי "המרווח השכיח ביותר, שהוא גם הממוצע, נע בין 18 חודשים לשלוש שנים".

     

    הלן פישר נטלה את הממצאים האלה ובדקה את השנתונים הדמוגרפיים של האו"ם משנת 1947. היא מצאה שרוב מקרי הגירושין מתרכזים בשנה הרביעית לנישואין (נתון זה אינו סותר את הממוצע הסטטיסטי המקובל, שלפיו ממוצע הגירושין הוא בשנה השביעית לנישואין), כלומר שנה עד שנתיים מתום שיכרון האהבה. פישר מבחינה בין אהבה כפייתית (infatuation) לבין קשר רגשי (ttachment) יציב ורגוע. שלבים אלה, היא גורסת, לרבות הניתוק לפני הפירוד (השלב השלישי), מוכתבים על ידי מנגנונים גנטיים אבולוציוניים.

     

    שיכרון האהבה

     

    שיכרון האהבה נועד לעורר בנו את רצון החיזור, ואילו הקשר הרגשי היורש את מקומו מייצב את הרגש הסוער ויוצר מחויבות כלפי בת הזוג והמשפחה. אבל גם לחוסר השקט התוקף בני זוג אחרי ארבע שנות נישואים יש תפקיד אבולוציוני, אומרת פישר, כיוון שהחלפת בת הזוג באחרת מבטיחה לצאצאיה העתידיים של האישה החדשה שונות גנטית, ועל כן אופציה הישרדותית חלופית לגנים של הבעל.

     

    ניסיון זה להשתית את הגירושין על בסיס גנטי מתבסס בעיקרו על תצפיות אתולוגיות ואנתרופולוגיות. אצל יונקים בטבע, אמהות נעשות זמינות מחדש למחזרים רק אחרי גמילת תינוקיהן, קרי אחרי שהם מסוגלים לעמוד ברשות עצמם. תצפיות אנתרופולוגיות בקרב שבט הקונג בדרום אפריקה, האבוריג'ינים באוסטרליה והגנג' בגיניאה החדשה הראו קשר דומה בין הנקה לפוריות.

     

    דיכוי ביוץ

     

    הנשים בשבטים אלה מיניקות את ילדיהן ברציפות שלוש שנים לערך, פעילות המדכאה את הביוץ ויוצרת פער של ארבע שנים בין הלידות. ממצאים אלה הביאו את הלן פישר למסקנה, שהקשר המיני והרגשי בין בני אדם לא נועד מלכתחילה להאריך יותר מארבע שנים, משך הזמן הדרוש להעמיד תינוק על רגליו.

     

    קשרים פוליגמיים

     

    מסקנות אלו לוקות כמדומה בפשטנות. שיכרון האהבה חיוני אולי לחיזורו של הזכר בטבע אחרי נקבות מיוחמות כדי להגדיל את מספר צאצאיו, אבל הוא לא תנאי הכרחי לביסוס הקשר הזוגי בין הזכר הנלהב לנקבות המחוזרות אחרי שהופרו על ידו. ולראיה, במינים רבים של יונקים הזכרים מפגינים אדישות כלפי הנקבות אחרי שהפרו אותן. אם לחפש סיבה אבולוציונית לשיכרון אהבה, מוטב אולי לראות בו דחף מנוגד לקשר המונוגמי, שכן הוא מניע את הזכר להפרות נקבות רבות ככל האפשר, כדי להבטיח תפוצה מרבית לגנים שלו.

     

    הקשר המונוגמי מוכתב בדרך כלל על ידי סביבה עוינת. סביבה שורצת טורפים או דלת מזון יוצרת על פי רוב תמריץ לשיתוף פעולה בין בני הזוג, כתנאי הכרחי להגדלת סיכויי הישרדותם של צאצאיהם. אבל למרות המונוגמיה הרשמית, כ - 25%מהגוזלים נולדים לזכרים מזדמנים. גם בקרב המין האנושי המונוגמיה אינה פופולרית במיוחד.

     

    פוליגמיה למען גברים

     

    פישר מציינת, כי רק 16% מבין 853 תרבויות שנחקרו מבחינה אנתרופולוגית אוסרות על הבעל לשאת יותר מאישה אחת, וכי גם מיעוט זה אינו מדקדק מדי בשמירת הצווים המונוגמיים. נקל לראות שהפוליגמיה (ריבוי נשים) משרתת בראש ובראשונה את האינטרס הגברי, כי היא מאפשרת לגברים להפיץ את הגנים שלהם באמצעות ריבוי נשים, בעוד הנשים נאלצות להשלים עם מצב זה, אם מטעמים דתיים-תרבותיים ואם משום שאין בידיהן אופציה אחרת להבטיח לעצמן ולצאצאיהן הגנה וביטחון כלכלי.

     

    יתרה מזו, הפוליגמיה נוטה לחזק את עצמה, מאחר שלגברים המחזיקים במספר נשים נולדות יותר בנות מבנים. כך לפחות עולה ממחקרו של ג'ון ויטינג מאוניברסיטת הרוורד, שעקב אחרי שבע קבוצות אתניות בקניה. ויטינג מסביר תופעה מוזרה זו בכך שנשים המתעברות בתחילת הביוץ יולדות יותר בנות מבנים.

     

    מצב הולם

     

    מאחר שמעמד הנשים בקשר הפוליגמי נקבע במידה רבה על פי פוריותן, הן דואגות ליידע את הבעל מתי הן שרויות במצב הולם, והתוצאה היא לידה מוגברת של בנות. ובכל זאת, אף שהפוליגמיה שוררת על פי חוק ב - 84% מהתרבויות האנושיות, רק 5% עד 10% מהגברים מחזיקים בו זמנית יותר מאישה אחת. מכך מסיקה פישר, שרוב הגברים מעדיפים בפועל לחיות עם אישה אחת או נאלצים לכך מטעמים כלכליים ואחרים.

     

    בקוטב ההפוך לפוליגמיה מצויה צורת ההתקשרות הפוליאנדרית, דהיינו נקבה אחת המחזיקה במספר זכרים. מתברר שהפוליאנדריה נדירה למדי, הן בחברה האנושית (0.5%) והן בטבע, אך עובדת קיומה מוכיחה שהפוליגמיה איננה "חוק טבע". כדאי אולי להזכיר שני מקרים מובהקים של פוליאנדריה בטבע.

     

    מקרה הז'אקנה

     

    הראשון הוא הז'אקנה, ציפור החיה בעיקר בביצות של דרום טקסס. הנקבה, שממדיה גדולים כמעט פי שתיים מהזכר, מחזיקה בשישה בעלים. תחילה היא משתלטת על נחלאות, מושיבה בהן את בעליה ומטילה כל עשרה ימים תטולה של ארבע ביצים בכל אחד מקניהם שהם בנו בכוחות עצמם. הבעלים דוגרים על הביצים כחודש ימים ומטפלים חודשיים בגוזלים.

     

    במשך כל תקופת הדגירה מסתובבת הנקבה בין הקינים ומגינה על נחלאותיה מפני נקבות תוקפניות, הפולשות לתחומה כדי לחטוף את בעליה. מקרה אחר של פוליאנדריה מופיע אצל קופי הטמרין החיים בדרום אמריקה. מהיות הטמרין יצור זעיר המוליד תאומים, זוג הורים אינם יכולים בעת ובעונה אחת לדאוג למזון, לפקוח עין על טורפים וגם לשאת על גבם את התינוקות.

     

    נשואה לשניים

     

    אילוצים אלה הביאו ליצירת תא משפחתי המורכב משני זכרים ונקבה אחת, המחלקים ביניהם את המטלות השונות. כדי שהקשר המשולש לא יתפורר, נמצאת הנקבה בזמינות מינית מתמדת - לרבות בתקופת ההריון וההנקה - דבר המאפשר לה לעמוד לרשות שני בעליה בכל עת.

     

    מתירנות מינית זו מונעת כמובן משני הזכרים לדעת מי מהם אבי הצאצאים, ועל כן זוכים התינוקות משניהם ביחס אבהי הולם. אצל בני האדם, גורמי הפוליאנדריה אינם רחוקים מאלו של הטמרין. לדוגמה, בגלל מחסור חמור באדמה ושטחי מרעה, התא המשפחתי בקבוצה אתנית המתגוררת ברמות של טיבט ונפאל מורכב מאישה אחת וחמישה גברים.

     

    שותפות משפחתית

     

    הבעלים הם בדרך כלל אחים, שעם הגיעם לפרקם מקבלים שותפות מלאה באישה, ולכן עשוי צעיר האחים להיות צעיר מאשתו ב-15 עד 20 שנה. סידור פוליאנדרי זה אינו אידיאלי, ואכן כ - 30% מהנשים נשארות רווקות, ואחים רבים מבכרים לפרוש למנזר. מובן מאליו שפוליאנדריה אינה סימטרית לפוליגמיה.

     

    גבר יכול במהלך חייו להוליד מאות ואפילו אלפי ילדים, ואילו שיא הלידות המוחזק אצל ולדנית רוסייה, שילדה בימי חייה 69 ילדים מ-27 הריונות. האסימטריה בין גברים לנשים אינה נעצרת כאן. ברוב התרבויות, הנורמות החברתיות משרתות בראש ובראשונה את האינטרסים של הגברים. מגמה זו לא פסחה על אירופה, והיא התחזקה במיוחד בסוף ימי הביניים.

     

    ימי הביניים

     

    במאה ה-12, בעקבות שינויים כלכליים וחברתיים גדולים שהתחוללו בה, כותבת פרופ' שולמית שחר מאוניברסיטת תל אביב, "מופיעות הנשים, בדרך זו או אחרת, כמעט ללא יוצאים מן הכלל, כמעמד נפרד". כדין מעמדות אחרים, גם להן מייחסת החברה מומים קולקטיביים, כגון גנדרנות, תאוות בצע, מיניות מופרזת, זלילה, מזג רע והפכפכנות.

     

    בספרי אותה תקופה עולה תביעה להרחיק את הנשים ממשרות ציבוריות ולתחום את תפקודן בתחומי משק הבית. "האישה הטובה", נאמר שם, "היא זו האוהבת ומשרתת את בעלה ומגדלת את ילדיה". שחר מציינת, כי "על פי החוק לא היה לה, לאישה, חלק בשלטון, לא במדינה ולא בחברה בכל צורה שהיא. אישה לא הורשתה לשאת משרה של פקיד מדינה, מפקד צבאי, שופט או עורך דין".

     

    האישה הדתיה

     

    במישור הדתי כנסייתי מצבה לא היה טוב יותר, מוסיפה שחר, "האישה הנוצרייה לא הורשתה לשמש בקודש: נאסר עליה לקבל את סאקרמנט הכניסה למעמד הכוהנים ולהיות לכוהן, ונשללה ממנה זכות ההטפה". באיגרת הראשונה אל הקורינתים מבהיר השליח פאולוס את עמדת הכנסייה כלפי הנשים: "נשיכם בכנסייה תשתוקנה כי לא ניתנה להן רשות לדבר, כי אם להיכנע כאשר אמרה התורה. ואם חפצן ללמוד דבר, תשאלנה את בעליהן בביתן, כי חרפה היא לנשים לדבר בקהל".

     

    ברברה טוכמן, בספרה A Distant Mirror, מצטטת את וינסנט דה בובה, גדול האנציקלופדיסטים במאה ה-13: "האישה היא חיה בלתי ניתנת לשובע, מקור תמידי לדאגה ומשכן של סערות". ג'ורג' דאבי, בספרו The Knight, the Lady and the Priest, תולה את תהליך הפיחות במעמד האישה בנטייה לסגפנות שהשתלטה על הכנסייה הנוצרית, על רקע התרבות ההלניסטית שממנה צמחה. יתר על כן, החשיבה הנוצרית הושפעה מהלכי רוח במזרח, שראו ביקום שדה קרב בין הרוח והחומר.

     

    תאוות הבשרים - החטא הקדמון

     

    כמובן, אין בכל אלה אלא הסבר חלקי, שהרי מעמד הנשים היה נחות כבר בתרבויות קדומות, זמן רב לפני הופעת הנצרות. מכל מקום, עמדתו של פאולוס בסוגיה זו, כפי שבאה לידי ביטוי באיגרת הראשונה אל הקורינתים, הייתה נחרצת וחד משמעית. "מוטב לגבר לא לגעת באשה", המליץ לחסידיו.

     

    ובמקום אחר הוסיף: "אלמנים יהיו מאושרים יותר אם יישארו כפי שהם". סנט ג'רום (420-347 לספירה) קבע נחרצות שחווה הייתה בתולה כל זמן שהותה בגן עדן, שהרי אין להעלות על הדעת חטא בשרים בתחומי אותו מקום קדוש. הד ספרותי לקביעה תיאולוגית זו מופיע באחד הרומנים המפורסמים על אבירי השולחן העגול (The Quest of the Holy Grail), שראה אור בראשית המאה ה-13.

     

    צנח לו זלזל

     

    משגורשו אדם וחווה מגן העדן, מספר מחברו האלמוני של ספר זה, נטלה חווה זלזל קטן מעץ הדעת וטמנה אותו באדמה. בן יום צמח הזלזל לעץ ענק, צחור כשלג, כלובן נשמתה של חווה, שהייתה בבתוליה כאשר גורשה מגן עדן. אולם משדרכו רגליהם של אדם וחווה על אדמת הארץ, יצאה בת קול משמים וציוותה עליהם להתאחד.

     

    המחשבה שהם "יראו זה את זה בביצוע מעשה כה בזוי ובלתי נסבל" הביכה אותם כל כך, עד כי נכמרו עליהם רחמי האל והוא הטיל חושך על הארץ למען יוכלו להסתתר זה מעיני זה. משהפציע השחר, ראו שהעץ הפך בן לילה ירוק. העובדה שהמגע הגופני נוצר אחרי הגירוש מגן עדן סיפקה לסנט ג'רום ראיה חותכת לכך שהנישואים מקוללים בקללת החטא הקדמון.

     

    מיהו נואף 

     

    אמנם, איחוד מקולל זה נדרש לאכלוס השמים בבתולות חדשות, אבל אין להשקיע במטרה זו אלא את המינימום הנדרש כדי להוליד ילדים, שכן "כל אדם שאוהב את אשתו יותר מדי הוא נואף". אוגוסטינוס (430-354), האיש שתרם יותר מכל הוגה אחר לניסוח הקוד המיני בתיאולוגיה הנוצרית, נטה להקל.

     

    אמנם, גם הוא ראה את מקור הרע בגוף ובאישה הגשמית, ואף התנבא שלאחר תחיית המתים תיעלם הפעילות המינית מהעולם, עם זאת, הוא התייחס לנישואים כאל הצורה הפחות שלילית של קיום יחסי מין, כיוון שהם מרסנים את תאוות הבשרים ומשליטים מחדש את השכל על החושים, בתנאי שהבעל ישלוט באשתו.

     

    סעיפי מוסד הנישואים

     

    בשנת 829 לספירה התכנסו בפריז ראשי הכנסייה הפרנקית וניסחו שמונה סעיפים להסדרת מוסד הנישואים, שהמרכזי בהם אוסר על נישואים הבאים לספק תשוקה מינית. "אדם צריך להתייחד עם אשתו לא למען התענוג, אלא במטרה להוליד ילדים", נאמר שם. באווירה זו, אין פלא שהרוזן סימון (המאה ה-11) הוצג כדגם מופת לבעל נוצרי.

     

    סימון דחה עוד בנעוריו שידוכים שהוצעו לו, וכשלא היה יכול עוד לעמוד בסירובו, הסכים לשאת את בתו היפהפייה של הרוזן לה-מארש. אולם לאחר הטקס ליווה את כלתו לחדר הכלולות, ושם שיכנע אותה "להסתלק מהתאווה, לשמור על צניעותה ולנדור נדר בתולין". עוד לפני עלות השחר שילח אותה למנזר וחמק בחשאי מהעיר.

     

    הקדושים

     

    הגדיל לעשות קיסר גרמניה הנרי בשנת 1,000 לספירה, שערב מותו הזעיק אליו את הורי אשתו ואמר להם: "אני משיב לכם את בתכם בדיוק כפי שהייתה כשמסרתם אותה לידי. היא הייתה בתולה בבואה אלי ואני מחזירה לכם בתולה". אין תמה שהכנסייה הכריזה על שניהם כעל קדושים.

     

    העמדת סיפוריהם של סימון והנרי כמופת לרוח הנצרות מסגיר כמובן את יחסה האמביוולנטי של הכנסייה לנישואים. מצד אחד, הקשר המיני מכשיל את האהבה הצרופה לאלוהים, הפתוחה רק בפני רווקים ובתולות, כטענתו של אוגוסטינוס; מצד שני, מוסד הנישואים מסדיר את יחסי המין ומרסן את הפריצות, מה גם שהוא נחוץ לקיום שושלת האצילים ולהרחבת מעמד האריסים.

     

    הפשרה הגואלת

     

    במאה ה-12 נמצאה הפשרה הגואלת, שיישבה את הניגודים בין גוף לנפש. הנוסח המודרני של טקס הקידושין, לרבות החלפת טבעות ושבועת הנאמנות ההדדית, מופיע ברשומות של אותה תקופה ובא לציין את האיחוד הכפול בין הבעל לאישה: האירוסין מסמלים את האיחוד הרוחני של הכנסייה עם ישו, ואילו ליל הכלולות מסמל את איחודם הגופני.

     

    בכך בא הקץ על תקופה מביכה בתולדות הכנסייה, אבל היחס הבסיסי לאישה כאל יצור נחות, אישה התלויה ברצון בעלה, נותר בעינו. גישה זו באה לידי ביטוי בין השאר בכירסום ההדרגתי בזכויות הקניין של האישה. חוזי נישואים של איכרים ובעלי אחוזות קטנות בסביבות שנת 1000 לספירה, שהשתמרו במנזר קלוני בצרפת, מורים כי החתן והכלה נדרשו לחתום על הסכם, המגדיר במדויק את זכויות הקניין שלהם.

     

    פרטי ההסכם

     

    בהסכם הנישואים נרשמה הנדוניה שהורי הכלה מעניקים לה ולבעלה המיועד, ואילו החתן התחייב לתת לרעייתו מחצית חלקו בקניין משפחתו, שעתיד להישאר ברשותה גם אחרי מותו. גישה נאורה זו, שהפכה את הרעיה לשותפה מלאה ברכוש משפחת בעלה, לא האריכה ימים. האצילים חששו שהכלה תעביר לידיים זרות את החלק שירשה מבעלה, וקבעו שעם מותו יעבור רכושה לילדיה, למען הדיוק - לבניה.

     

    בסוף שנות ה-30 של המאה ה-11 הושלם תהליך השתלטותו של הבעל על זכויות הקניין של אשתו - לרבות הנדוניה שהביאה עימה, תהליך שקיבל תוקף חוקי במאה ה-13. שחר מזכירה בספרה את החוק הגרמני, המכונה "מראת הסאכסים", שלפיו גבר הנושא אישה מתמנה הלכה למעשה לאפוטרופסה ומעביר לידיו את כל רכושה.

     

    האישה הצרפתיה

     

    מעמד האישה בצפון צרפת לא היה טוב יותר. על פי חוק בריטאן, אומרת שחר, "אם לוו הבעל והאישה הלוואה ולא החזירוה במועד, היה על ההוצאה לפועל למכור תחילה את נכסי הבעל על מנת להחזירה, יען כי האישה חסרת בינה היא". וכך הלכה ונעשתה האישה מכשיר הולדה וכלי משחק לכריתת בריתות פוליטיות וכלכליות.

     

    האירוניה היא, שנישול האישה מכל זכויותיה, גורס דאבי, עורר בגברים חרדה סמויה מפניה, שמא תרצה לנקום בהם על ידי רצח או מעשי ניאוף. אפשר על כן להניח, שמצב עניינים זה תרם לא מעט לצמיחתו של מיתוס האישה התככנית, התאוותנית והנואפת, הנטוע בחטא הקדמון של חוה.

     

    אך אם זהו המיתוס וזהו הדימוי, כיצד נוצרה סמוך לאותה תקופה דמותה הנשגבה של האישה, משאת נפשם של האבירים והנסיכים, מושא שיריהם של הטרובדורים? את התשובה לשאלה זו צריך מן הסתם למצוא במתח בין תשוקת הבשרים לאישה החצרנית (הקורטיזנה) והסגידה למריה הקדושה, אמו של ישו. שכן אישה אידיאלית זו סימלה לא רק את החסד הרוחני והחמלה הנשית, אלא גם את הלידה הקדושה ללא תועבת המין.

     

    אהבת האבירים

     

    יחס אמביוולנטי זה כלפי האישה משתקף היטב בספרות הרומנטית במאה ה-12 וה-13 . האביר גלהד, שנאמר עליו (The Quest of the Holy Grail) שהוא "טהור ובתולי בהשוואה לאבירים אחרים כפי שהחבצלת (סמל הבתולין) לבנה יותר מכל פרח אחר", מגיע לטירה בלב יער שגבירתה חולה במחלה אנושה.

     

    שם הוא מתבשר שהדרך היחידה לרפאה היא על ידי משיחת גופה בדמן של בתולות תמות. המחבר טורח להעמיד את הקורא על ההבדל בין בתולה תמה לבתולה סתם. בתולה היא כל מי שלא התנסתה במגע מיני, ואילו בתולה תמה היא מי שלא חטאה - אפילו במחשבתה - בהירהורים רומנטיים.

     

    הבתולות כאלות

     

    ואמנם, מעמדן של בתולות תמות בספרות האבירים היא כשל אלות, אך מטעם זה לא הן, אלא נשים ארציות יותר מופיעות בחלומותיהם של האבירים המשחרים אחר הרפתקאות רומנטיות ביערות מכושפים או בטורנירים חגיגיים. "אהבה חצרנית", כותבת ברברה טוכמן, "הובנה על ידי בני התקופה כאהבה לשמה", רומנטית, פיסית, ו"בלתי קשורה ברכוש ובקשיי משפחה". הווי אומר, "מכוונת לנשים נשואות, כי רק קשר אסור כזה אין לו מטרה אחרת זולת אהבה".

     

    ביטוי נועז מאין כמוהו לאהבה אסורה מצוי בספרו של סר תומס מאלורי "על מות המלך ארתור" (Le Morte d'Arthur), ה"מתעד" את פרשת הניאוף המפורסמת בין נסיך האבירים לנסלוט לבין גינבר, רעייתו הנערצה של המלך ארתור. העובדה שגיבוריה של פרשת ניאוף זו אינם נענשים על מעשיהם בכל חומר הדין, ואף לא מאבדים מהמוניטין שלהם, מעידה על יחסם הסלחני של סופרי התקופה כלפי ניאוף רומנטי.

     

    כמיהת האבירים

     

    יתר על כן, כמיהתם הרומנטית של האבירים לגבירות החצר ולעלמות בודדות בטירות נידחות העלתה בעקיפין את קרנה של האישה. "האביר וגבירתו", כותב יוהאן הוזינחה5, "רוצה לומר הגיבור המשרת למען אהבה, זה המוטיב הראש והראשון שאינו משתנה, שממנו יוצא תמיד הדמיון הארוטי. הרי זה חושניות שנתגלגלה בערגה להקרבה עצמית, ברצונו של הזכר להפגין את אומץ לבו, להסתכן, להיות חזק, לסבול ולזוב דם לעיני גבירתו שאהבה נפשו".

     

    הוזינחה מטעים, ש"כאשר באו הטרובדורים של פרובאנס במאה ה - 12 והעמידו את התשוקה שלא באה על סיפוקה במרכז התפיסה הפיוטיות של האהבה, חל מפנה חשוב בתולדות הציביליזציה". בשירה החצרנית, לעומת זאת, "התשוקה עצמה נעשית המוטיב העיקרי". מוטיב זה מתפתח מאוחר יותר לתשוקה המבקשת לה סבל והתנזרות, רצון עז להציל את מושא התשוקה מסכנה. "תכונתו העיקרית", מוסיף הוזינחה, "היא הגנה על בתולים הנתונים בסכנה".

     

    עוזרים לעלמה במצוקה

     

    ואמנם, הקוד הראשון במעלה של אבירי השולחן העגול הוא להיחלץ לעזרת עלמה במצוקה. קוד אבירי זה הוציא מתוכו אטיקט שלם, שהגיע לא פעם לכדי גיחוך. הוזינחה מספר על אציל שקד קידה עמוקה לשתי נשים שהיו מוכרות לכל כפרוצות. משנשאל לפשר מעשיו השיב, כי מוטב לו להעתיר כבוד לעשר יצאניות מאשר להחסיר קידה מאישה כבודה. האטיקט האבירי יכול לשמש עדות לכך שהאהבה החושנית אצל האבירים, שבמקורה התבטאה בחטיפות ובמעשי אונס, עברה תהליך מרתק של עידון, ובסיומו הפכה הנאמנות המוחלטת למושא האהבה לאידיאל עליון.

     

    מוריס קין, בספרו Chivalry, טוען כי הערצת הגבירה הייתה יותר מארוטיות גרידא. ההכרה באהבתו של המעריץ לא הייתה הזמנה למיטה, אלא "כרטיס כניסה לתוך העולם העשיר והבטוח של החצר". אין זאת אלא שמהערצה זו נולדה הצהרתו של פון אשנבך באוזני אביריו לפני צאתם לקרב: "שני פרסים ממתינים לנו - הכרת השמים והכרה של אישה אצילה".

     

    סיפורו של רם

     

    אחד הביטויים המופלאים לנאמנות צרופה זו מופיעה בסיפור מעשה המובא בספרה הנ"ל של טוכמן, המתאר את אהבתו של האביר רנו לגברת דה-פאייה. הבעל הקנאי חושד בשניים ומצליח בדרכי עורמה לשגר את רנו למסע צלב, בתקווה שימצא שם את מותו. ואכן רנו נפצע אנושות באחד הקרבות, אך לפני מותו הוא מחבר מכתב פרידה לאהובתו ומצווה על משרתיו לחנוט את לבו ולהעביר לאהובתו את הלב והמכתב בתיבה אטומה. אולם מעשה שטן, התיבה נופלת בידי הבעל.

     

    למקרא המכתב עולה בו חמתו להשחית, והוא פוקד על טבחו לבשל את הלב ולהגישו לאשתו בארוחה חגיגית שהוא עורך לכבודה. לאחר שדה-פאייה מתבשרת מה היה הבשר שאכלה, היא קמה מהשולחן ומודיעה לבעלה בלי ניד עפעף, כי אחרי שטעמה בשר כה מעודן ואצילי לעולם לא תסכים להכניס לפיה מזון אחר. ואכן, דה-פאייה מרעיבה עצמה למוות.

     

    טריסטן, איזולדה והסם

     

    עידן האבירות ארך לא יותר מ-300 שנה, אבל השפעתו הוסיפה להתקיים זמן רב אחרי העלמו, למשל במנהגי האבירות של טייסי מלחמת העולם הראשונה, בז'אנרים הקולנועיים של המערבונים והמותחנים למיניהם, וכמובן באטיקט והנימוסים של גברים ונשים. אחת הגיבורות ב"סונטת קרויצר" של טולוסטוי מסבירה לידידה ש"אהבה היא הערצת האחד או האחת על פני כל יתר האדם בעולם".

     

    זוהי הגדרה שלא רק אבירי השולחן העגול היו מאמצים ללא כל היסוס, אלא גם חוקרים מודרניים כמו דורותי טנוב. השאלה היא, אם ניתן לתרגם הערצה זו למונחים כימיים ואבולוציוניים. הלן פישר לא נראית מוטרדת מהתהום הפעורה בין שתי השפות. "ככלות הכל", היא כותבת בספרה, "המטרה העיקרית של כל אורגניזם היא רבייה.

     

    המכניזם של הטבע

     

    הטבע היה עושה עבודה מרושלת אלמלא היה מפתח מכניזם רב עוצמה, הגורם לנו לפרות שוב ושוב. אם האהבה היא תהליך מחזורי המתחולל במוח האנושי, שהתפתח כדי לייצר שונות גנטית במין שלנו, גורסת פישר, אזי התשוקה הרומנטית צריכה להיות בדיוק מה שהיא: רגש רב עוצמה וקצר ימים.

     

    כאן, דומה, נעוצה בעייתם של ביולוגים, אנדוקרינולוגים ונוירופיסיולוגים מסוגה של פישר. זה שהכימיה הגורמת לעכברים לנתר במקומם ולקופים לרדוף אחרי נקבות זמינות היא אותה כימיה המרווה אזורים מקבילים במוחנו, אינו מסביר דבר וחצי דבר מהתוכן הרגשי הנוצר בתודעתנו בהשפעת הכימיה הזאת.

     

    גם קופים אוהבים

     

    פישר מאמינה שקופים מסוגלים לחוש אהבה, והיא מפרשת בהתאם לכך את קולותיהם, מגעיהם ומבטיהם, הנראים לה מקבילים לקולותיהם, מגעיהם ומבטיהם של אוהבים. אלא שהמנסים לגזור גזרה שווה מחיות לבני אדם עשויים לטעות ולהטעות. אפילו העובדה שרשת הקשרים של הנוירונים במוחנו ענפה פי מאה מזו של עכברים אינה אומרת דבר על הזיקה בין צפיפות הרשת למורכבות החשיבה. היחס בין הכימיה לאהבה הוא כמו היחס בין הכינור ליצירה המוסיקלית המושמעת באמצעותו.

     

    ברי לכל שתיבה סדוקה, מיתרים קרועים ואפילו עץ פגום קובעים את איכות הצליל ואף יכולים למנוע את השמעתה; באותה מידה ברי לכל, שיצירה מוסיקלית היא דבר מה הנמצא בתודעתם של המלחין, הכנר והמאזין, ולא בכינור עצמו. אמנם, ניתן לטעון שהניסיון להבחין בין המרכיב הכימי לגורם הנפשי הוא עניין בטל, סמנטי, שהרי התוצאה זהה, אך לא כך הוא.

     

    ההבדל של טריסטן ואיזולדה

     

    טריסטן ואיזולדה, גיבוריה של פרשת אהבים מפורסמת מהמאה ה-12, יכולים להדגים את ההבדל. טריסטן יוצא לאירלנד, הורג את הדרקון ומפליג חזרה לאנגליה עם איזולדה כדי להשיאה לדודו, המלך מרק. אבל בעת הפלגתם מוזגת המשרתת בטעות שיקוי אהבה בכוסותיהם של טריסטן ואיזולדה, והשניים מתאהבים זה בזה אהבה עזה. חולשת הדעת הפוקדת אותם, גלי החום השוטפים את גופם והריגוש המקצר את נשימתם נובעים כמובן מהשפעת הסם, אבל הם אינם יודעים זאת.

     

    הם מקיימים את אהבתם האסורה בסתר, וכשמתגלה סודם הם בורחים ליעד. אלא שהשפעת הסם מוגבלת לשלוש שנים, ומשפג תוקפו מתמלא טריסטן עצב על חייו העלובים ועל מנעמי החיים שהוא מחמיץ בגלל אהבתו לאיזולדה. גם איזולדה מתפכחת מהשפעת הסם ומצרה על דלות חייה. השניים מבקשים מחילה מהמלך, וזה אכן נעתר להם. עד כאן תקציר הסיפור.

     

    פעולת הסם

     

    ובכן, אין להניח שמחברה האלמוני של אגדה יפה זו ידע משהו על הכימיקלים המוחיים של האהבה, אבל משך פעולת הסם קולע במדויק לתוחלת הממוצעת של רגש האהבה, שמדדה דורותי טנוב במחקריה האנתרופולוגיים. השאלה היא אם הידיעה שרגש זה נובע מהכימיה במוחנו צריכה לגרום לנו להתייחס באופן שונה לאהבה. לכאורה לא, שהרי עוצמת החוויה הנפשית והשפעתה עלינו נשארת בעינה.

     

    ובכל זאת, שני הדברים אינם זהים. ב"סונטת קרויצר" מגיב פוזדנישב על האדרת האהבה כהערצת האחד או האחת יותר מכל אדם אחר בעולם בשאלה: "הערצה זו במשך כמה זמן, חודש, יומיים או חצי שנה?". ואמנם, החרדה מהצטננותו של רגש זה, הנראה בשיאו כנצחי, היא שמדאיגה את האוהבים. ביטוי לכך אפשר למצוא בספרה של מאדם דה לה פאייט, "הנסיכה דה קליו". גיבורת הרומן אוצרת בלבה את אהבתה לנימור, אך מסרבת להינשא לו, כי אינה יכולה לשאת את המחשבה שאהבתו כלפיה תדעך ביום מן הימים.

     

    דעיכת הרגש

     

    הסיבה לדעיכת הרגש אינה עניין של מה בכך. אם היא ביולוגית, אם האהבה נחלשת בגלל מאמץ אינטנסיבי כמו שרירים אצל רץ למרחקים ארוכים, אין מקום לקונן על אובדנה יותר מאשר על אובדן כושר פיסיולוגי אחר. אתלט אינו מתעצב על חומצת החלב המצטברת בשריריו ולא מאבד את ביטחונו בגופו משום העייפות הפוקדת אותו אחרי ריצה מאומצת.

     

    הוא מקבל את הגזרה הביולוגית בהבנה, ונשכב לנוח כדי להשיב לעצמו את כוחו. אבל אם הסיבה נפשית, אם רגש כה רב ועצום יכול לדעוך מעייפות עצמית, משמע שאין לבטוח ברגשותינו, בכנותם, באמיתותם, ביציבותם, בעצם יכולתנו להתקרב לדימוי אידיאלי של עצמנו.

     

    השפעת הריחות

     

    פישר מצביעה על כך שלא רק חרקים מושפעים מפרומונים כימיים, שהנקבות מפרישות כדי למשוך אליהן זכרים. גם בני אדם מושפעים מריחות שמפרישות בלוטות אפוקרין בבתי השחי, סביב הפטמות ובאזור החלציים. בחבלים מסוימים במדינות הבלקן נוהגים הגברים עד היום לתחוב מטפחות בבתי השחי שלהם במסיבות ריקודים ולהגישן לנשים שהם מזמינים לרקוד. בימיו של שקספיר נהגו נשים להחזיק תפוח מקולף בבית שחיין עד שהוא רווה בריחן, ואז היו נותנות אותו לאהובים.

     

    ב-1986 בדקו קאטלר ופרטי השפעות של ריח על נשים. הם הורו לקבוצה של גברים לחבוש רפידות בבתי השחי שלהם למשך כמה ימים בשבוע. אחר כך סחטו את הזיעה מהרפידות, ערבבו אותה עם אלכוהול ומרחו אותה על שפתי נשים. הללו אמרו שהן מריחות אלכוהול ותו לא, אבל התוצאות לדברי החוקרים היו מאלפות: נשים שמחזורן היה לא סדיר דיווחו כעבור שבועיים על מחזור תקין לחלוטין.

     

    יונקים מדברים כימיה

     

    דומה, אפוא, שהכימיה מדברת אל כל היונקים באותה שפה. ואמנם יש להניח שהכימיה של השימפנזים הפיגמיים (בונובסים) אינה שונה במהותה מזו שלנו. הבונובוסים מתחבקים, מתנשקים, מתלטפים, מתעלסים בכל התנוחות המיניות המוכרות לנו ואף חווים ככל הנראה אורגזמה.

     

    ובכל זאת, אף בונובוס לא הגלה עצמו ללב הג'ונגל, משום שנקבה השיבה את פניו ריקם. מהו המשהו הנוסף הזה, שהוא "לא רק תעתועי דמיון", כדבריו היפוליטה ב"חלום ליל קיץ", אלא דבר מה "שזור ומקושר, אם גם מוזר ומעורר תמיהה"? אולי הדמיון, או כושר ההדמיה, או האינטרוספקציה, או היכולת להפוך גירוי כימי למושג מופשט של אהבה, ואולי כל אלה כאחד - ובנוסף עליהם המילה המדוברת והכתובה, שדי בקריאתה או בשמיעתה כדי לעורר מרבצן את מולקולות ה-PEA במוחנו?

     

    סירנו דה ברז'רק יודע שנשיקה היא לא מגע גופני, אלא המשכה של המילה. הוא יודע שהמכתבים שהוא כותב לרוקסן בשמו של קריסטיאן מעוררים בליבה ייצוגים של יופי, שהם מעבר ליופי הגופני המתבלה. לא בכדי, משאלתו האחרונה היא לא לקחת עימו לעולם הבא את דמותה האהובה של רוקסן, אלא את "תפארת נוצתו".


    פורסם לראשונה 15/08/2004 12:30

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    יש שבטים בהם הנשים מניקות שלוש שנים
    צילום: איי פי
    צילום: סי די בנק
    אהבה עד כלות
    צילום: סי די בנק
    צילום: איי פי
    לפי פישר גם קופים חשים אהבה
    צילום: איי פי
    מומלצים