למה בכה ברליוז?
קונצרט סיום העונה בפילהרמונית: "קללת פאוסט" מאת ברליוז. המנצח: זובין מהטה
ואלה מכות מצרים שנחתו על הקונצרט. דם: לא היה. במקומו היו מים. ברליוז רדוד. דלוח. צפרדע: הפילהרמונית ניגנה בצליל שטוח ומשעמם כמו במשחק נבחרת אנגליה בכדורגל.
הקושי ב"קללת פאוסט" נובע מכך שזו יצירה עם ניגודים עזים: צבעונית אבל נושכת. מבריקה, אבל מלאת פיוט. חצופה, אבל עם דקויות של אירוניה. למה בכה ברליוז? כי מהטה לא הצליח לשזור את הכל לכדי שטיח מוזיקלי אחד. גדול עליו.
למה בכה ברליוז? כי הפילהרמונית ניגנה כמו תזמורת שדה במולדובה. נגן הקרן האנגלית ניגן בעייפות כמו טירון. הטרומבונים עם החצוצרה "דפקו" כמו בשירת הימנון פורטוגל בכדורגל. המיתרים צילצלו כמו בתחזית מזג האוויר בטלוויזיה.
מכה נוספת: אפילו המקהלה הטובה של פראג הפכה את ברליוז לדבוז'אק. הלו שם, מישהו התבלבל. והיה ברד: הסולנים הגברים היו קרים כקרח. אז בא החושך: לזמרת נדיה מיכאל יש קול חזק, אבל גם המשעמם ביותר ששמעתי. זה קול יפה, זה? "קללת פאוסט" הפכה לקללת הצליל העייף. הצטערתי בכנות (ואינני ציני), על כך שמהטה המנצח נפל קורבן למהטה המנהל, שלא הכין כראוי תזמורת מרגשת. זה היה גול עצמי. אז מה נשאר? שיעמום נורא.
