אין ברבורים באגם
הכל התחיל באותה שיחת טלפון גורלית. "אנה, איזה אייל שכטר אחד קרא את הקטע ששלחת ל-ynet", בישרה לי אמא בחגיגיות דרך הטלפון וחיכתה שאקפצץ מהתרגשות.
"יופי", עניתי וחזרת לעיסוקיי.
נהדר! עוד אחד מהחברים שלה, להם היא מראה כל יצירה שהעליתי על הכתב מאז התוודעתי לקיומה של השפה העברית, בשלהי כיתה א', (כן, כולל המאסטרפיס הבלתי נשכח: "דנה קמה דנה נמה"), כמו כל פולנייה טובה.
"הוא עובד שם ורוצה שתכתבי אצלם", היא הסבירה, מנסה לגרור בדל התלהבות מצדי. "הוא גם היה חבר באיזו להקה... אולי שמעת עליו?".
שקט השתרר בצדו השני של הטלפון. להקה? אייל שכטר?... זה... מוכר... קצת...
"אהההההה!!", הבעתי את דעתי המלומדת על המאורע.
"אנה?", היא החלה לחייג למשטרה, שנמצאת אצלה בחיוג המהיר, עוד מאותו יום זכור לרעה בו איחרתי ב-5 דקות לחזור מבית הספר והיא הכריזה על מצב חירום וגייסה את כל השכונה לחפש אחר הילדה החטופה, "את בסדר?!".
"כן...", עניתי כשגירדתי את עצמי מהרצפה.
וודאי! הכל כרגיל! מה כבר יכול להיות מרגש בעובדה שסולן להקת אבטיפוס הכה אלילית ותומר/ריקרדו מהטלנובלה "משחק החיים" מעוניין ליצור איתי קשר מיידית? לא מעניין כלל וכלל! כלום לא עצוב, הכל כרגיל, כלום לא קורה פה. חטפתי התקף לב ואשוב בקרוב.
"יופי, אז תתקשרי אליו", היא סיימה את השיחה ושבה לחייה הכה פשוטים וחסרי דאגות, מותירה אותי המומה וחצי מעולפת, תוהה אם ההיה או חלמתי חלום.
לעזאזל, מה אני עושה עכשיו?!
- "שלום, זו אנה, שלחתי קטע ל-ynet ואמרו לי להתקשר אלייך", בישרתי בביטחון עצמי לשפופרת הטלפון, ואז פצחתי בסדרת צחקוקים סמלית.
- "לא, אנה! לא!! אדישות היא מילת המפתח!!", צעקה עליי החברה שהתנדבה לעזור לי לעבור את השיחה ולשוב הביתה בשלום.
- "אני מנסה...", בכיתי לה, "אבל זה פשוט קשה מדי!".
- "יהיה בסדר" היא ניחמה אותי טלפונית "תהיי חזקה".
ובאמת היה בסדר, בסופו של דבר. הצלחתי לדגמן נון-שאלנטיות לתפארת ולנהל שיחה שלמה, בלי לצחקק כטינאייג'רית טיפוסית ולבקש בנימוס מתחייב שיעשה לי ילד אף לא פעם אחת. חה! אבטיפוס?! אבטיפוס מי...?
אפילו העובדה שהוא ניסה לבלבל אותי (במכוון! במכוון! אני משוכנעת!), על ידי כך שאיחל לי "סוף שבוע מקסים", על אף שהיה יום שלישי בלבד, לא הצליחה להרוס לי את הפאסון. אני עיתונאית רצינית ורבת חשיבות! אני אוכלת אייל שכטרים לארוחת בוקר!
ואכן ביליתי את השבוע שלאחר מכן באכילת אייל שכטרים - לארוחת בוקר, צהריים וערב. גם שתיתי, נשמתי, חשבתי וחלמתי אייל שכטר. למעשה, חיי סבבו אך ורק סביב אותו בחור אלמוני, שסביר שאיש מלבדי לא מייחס לו אותה חשיבות. קראתי מאמריו, האזנתי לשיריו, שרפתי לכבודו בובות קטנות של בתיה הפסיכולוגית-פסיכופטית והקמתי לו מקדש בפינת החדר, לו סגדתי יומם וליל.
"אני חברה קרובה של אייל שכטר!" בישרתי לכל מי שהיה מעוניין לשמוע (כל עוד הוא לא ברח ממני בצעקות, קטלגתי את הקורבן התורן כ"מעוניין לשמוע". כן, אפילו את אלה שכיסו אוזניהם בידיהם והתחננו שהילדה הזרה והמפחידה תעזוב אותם כבר בשקט). "אנחנו מדברים בטלפון על בסיס קבוע!".
"הצילו", בכו לי בתגובה.
חה! הם בטח מקנאים! אני מקורבת לבראנז'ה ובדרכי להיות סלב בקנה מידה עולמי והם לא! הרצליה פינת הוליווד זה כאן.
לאחר שנזכרתי שכל עניין הסלבריטאות המיידית כולל גם ממש ישיבה וכתיבת קטעים (הצלחתי לעלות על הקונספט הגאוני רק כשלושה שבועות לאחר שיחת הטלפון הגורלית. כזו אני, מהירת קליטה), הואלתי בטובי להעלות על הדף עוד שני קטעים טיפשיים ועילגים במיוחד ושלחתי אותם לאתר.
הקטעים לוו בקטעים נוספים, וכעת אני פחות או יותר מרגישה עצמי עיתונאית מן השורה (אין לי שום סיבה להרגיש, אבל אני מרגישה. מסתורית היא נפש האדם).
גם על האובססיה הקלה לשכטר הנ"ל הצלחתי להתגבר, בסופו של דבר. אם שמו הפרטי לא עופר - הוא איננו מעניין אותי כלל וכלל (אם כי, גם אחרי הבלונדי הקטן אפוף ההערצה העצמית לא הייתי מסובבת ראשי ברחוב). כעת אני יכולה לפקוח עיניי למחר חדש נטול שכטרים ולהכריז: "בוקר טוב עולם, יש ברבורים באגם!". הצלחתי להיפטר מהמועקה בגרוני ואינני משאירה עוד מקום בחלומותיי לאף אחד המעוניין לחבקני.
כן, אני המשכתי בחיי ואינני מתרגשת עוד מסלבז, אפילו הם ניחנו בכישרון מוזיקלי, כמו שתמיד חלמתי שיהיה לי. אני נקייה ופיכחת.
ובכל זאת, אם תיתקלו בריקי ברחוב - תוכלו רק לדפוק לה מחבת בראש בשמי?
