שיעורים בגזענות
"מרד הארנבים" של אריאל דורפמן ("העלמה והמוות") הוא ספר חובה בכל מקום שילדים גדלים בו ונחשפים לדעות קדומות וגזענות. אריאנה מלמד התאהבה
יש על המדף לא מעט יוזמות מילוליות לפתרון הבעיה בגילאי קריאה שונים, אבל תחושת אי הנחת שלי מהן הולכת וגוברת. קלאסיקה כמו "נאדיה", הספר הטוב ביותר של גלילה רון פדר שקראתי, מיזמים דו-לשוניים, כותרים קטנים ואופטימיים על ילדי כל העולם – נדמה לי שאלה ממוענים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואינם מתייחסים כלל לשאלה העקרונית: האם מותר למישהו לגלות גזענות כלפי השונה ממנו, רק מפני שהוא יכול. כי אחרי שנפתור את שאלת היחסים בין נורית לבין נאדיה, יישארו "הרוסים", "האתיופים", "התאילנדים", וכל מי שתרצו, מחוץ למסגרת התיאורטית שהפתרון קצר המועד מציע.
איור: כריס רידל
לא קל לדבר עם ילדים על גזענות באופן משכנע. הגאונות של "מרד הארנבים", ספרו של אריאל דורפמן, ספר חובה בכל מקום שילדים גדלים בו ונחשפים לדעות קדומות, מתחילה בעיני במקום שבו הוא יודע עד כמה לא קל, וזו בהחלט ידיעה אישית.
דורפמן הוא סופר צ'יליאני מוערך וחשוב, שלאורך כל הקריירה שלו הוקיע תופעות של רודנות ופגיעה בזכויות אדם. יצירתו הידועה ביותר מחוץ לעולם הדובר ספרדית היא "העלמה והמוות", מחזה שהיה גם לסרט, בו הוא מטפל באחת הסוגיות הקשות ביותר בתולדות העריצות בצ'ילה: מעורבות של רופאים בעינויים של מתנגדי המשטר. זו הפעם הראשונה שדורפמן כותב לילדים. והוא כותב פשוט נפלא.
במדינת הזאבים
במדינה ששמה לא מוזכר בספר הקטן והמנוקד הזה, במדינה שיכולה להיות כל-מקום, מתחולל שינוי גורלי במשטר: "כאשר כבשו הזאבים את ארצם של הארנבים, הדבר הראשון שעשה מנהיגם היה להכתיר את עצמו למלך. מיד אחר כך הוא מיהר להכריז שהארנבים אינם קיימים עוד. מעתה ועד עולם יהיה אסור אפילו להזכיר את שמם".
אלא שלא כל כך פשוט למחוק ולהעלים את כל הארנבים, כי למרות שהתמונות שלהם נקרעו מכל הספרים, הציפורים טוענות שראו כמה כאלה, והמלך-הזאב מתרגז. היועץ הנאמן שלו, שועל, אומר לו משפט נפלא: "בזמנים כאלה אנשים צריכים לראות כדי להאמין", והמלך מגייס את הקוף, שהוא גם צלם נודע, כדי שיפיץ את תמונותיו של המלך בכל רחבי ארץ הארנבים, ויתלה אותן בכל בית ועל כל עץ. אלא שהארנבים, צחקניים וחצופים, מתגנבים אל התמונות. פה בדל אוזן, שם רגל, ושומו שמיים – לפעמים הם אפילו מתרווחים להם במרכז התצלום ומחטטים באף. מצבו הנפשי של המלך הולך ומתערער ככל שהוא מחפש פתרונות.
איור: כריס רידל
תחילה, די בנוזל מחיקה פשוט של צלמים. אחר כך, צריך לקשור חוטים לרגלי הציפורים שמתעקשות לדווח כי הארנבים עדיין שם. מאוחר יותר תהפוך מלאכת-העלמת-הארנבים למשימה ממלכתית עליונה שתתבע את כל המשאבים הקיימים ואת כל זמנם של המלך ושל יועציו. והארנבים? הם ממשיכים לבקר בלילות את בתו הקטנה של הקוף, והם מופיעים בכל הזדמנות שבה מנסים להיפטר מהם. וכן, הסוף טוב, כי מי שאינו מאמין בסוף טוב אינו מאמין בנצחונה של הרוח האנושית הטובה.
כאילו היו מים
אני קוראת בספר הקטן הזה שוב, וברור לי כי דורפמן ראה לנגד עיניו את הכשל הרעיוני המשמעותי ב"חוות החיות". לזכותו של אורוול צריך לומר שהיה איש עקבי מאוד בסלידתו הכוללת מכל צורה של דיקטטורה, והרבה לפני רוב האינטלקטואלים של השמאל השכיל להבין, כי אין כל הבדל מהותי בין עריצות מימין לבין עריצות משמאל. אבל "חוות החיות" מצייר תמונה מאוד פסימית של העולם: הרי עצם מיגורם של החזירים מן השלטון מבטיח שהכבשים יתחילו להגג ולפעות על עליונותן-שלהן, ואם כך – כיצד נצא מן המבוך? כיצד בעצם ניתן להתמודד עם תחושה של עליונות גזעית, שהיא מופרכת מעיקרה?
דורפמן לא מטיף אפילו לרגע. הוא נסמך על תחושת הצדק הבסיסית של ילדים, שיודעים יפה כי בעולם יש מקום לכל החיות, זאבים כמו ארנבים, ואלה האחרונים מכמירים לבבות דווקא מפני שהם לא מצטיינים בהגנה עצמית מפני טורפים גדולים. מניה וביה נוצרת הזדהות אוטומטית עם הקטנטנים החצופים הללו, שגם מתנהגים קצת כמו ילדים פורקי עול בנוכחותם של מבוגרים קפדנים. איוריו המופתיים של כריס רידל מסייעים להזדהות הזאת. גם המחבר וגם המאייר שייכים לאסכולה שבהחלט מאמינה בקיומו של רוע, ולא מנסה לטשטש אותו באמירות ליברליות אווריריות. ודווקא מפני שאין כאן הטפה גלויה לפתרון צודק של שאלת הארנבים, דווקא משום שמתרחשת התקוממות עליזה ואנארכית שלהם, המסר נקלט בקלות – ואם רוצים, אפשר לדבר עם הקוראים הצעירים על בני אדם. נדמה לי כי רובם יבינו מייד בעצמם.
הספר מנוקד, שפתו נאה וקצת גבוהה – מה שמטיל על הורים מלאכה (נעימה, לדעתי) לתמרן בין לשונו השגורה של הילד בטרם גיל הקריאה לבין לשון הספר. ואם בהזדמנות חגיגית זו ילמד הילד מילה חדשה או שתיים, גם בכך אין כל רע.
ובגלל שהתאהבתי, אני מבקשת להשאיר אתכם עם תמונה אחת מן הספר. כשאמה של הקופיפה הקטנה, בתו של הצלם, אומרת לילדה כי "הארנבים לא קיימים", מתברר שאין די בכך. דורפמן כותב: "אבל הקופיפה הקטנה ידעה שארנבים כן קיימים. אמנם מאז פלשו הזאבים המיליים לארץ, הפסיקו הארנבים לבוא לבקר אותה כמו קודם. אבל בחלומותיה היא המשיכה לשמוע את הגשם הירוק של קולותיהם שר בקרבתה, משתקף במחשבותיה כאילו היתה אגם המנצנץ לאור ירח. וכשהתעוררה, תמיד מצאה מתנה קטנה ליד מיטתה. הארנבים חדרו מבעד לקירות ולדלתות החסומות כאילו היו מים".
