כל מה שאתה צריך זה אהבה

כשהאורות יידלקו והמסך יירד על "שמש נצחית בראש צלול", יצירתם המשותפת והחדשה של צ'רלי קאופמן ומישל גונדרי ("המין האנושי"), אתם עשויים למצוא את עצמכם מאושרים ומחוייכים, אך בד בבד, דומעים ונוגים. לא מפני שמדובר במלודרמה רגשנית וסוחטת דמעות, אלא משום שיש משהו בסרט המופלא הזה שחורג מגבולותיה של החוויה הקולנועית הבנאלית והיומיומית. משל הדמויות שעל המסך הושיטו לעברכם יד - ממש כמו ב"שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן - והזמינו אתכם למופע אינטימי שאינו מסתפק רק בפריטה זולה על נימי הרגש, כי אם מבקש לגעת בכם, לגרום לכם לחשוב על חייכם, ואולי, כפי שקורה ביצירות הגדולות ביותר, לשנות בכם משהו.

זה לא שהסרט ניחן בכוחות מאגיים, אך יש בו משהו שלא מוצאים כל יום בקולנוע, איזו אווירה קסומה שמרחפת מעליו, לכל אורכו, ולא נובעת מפעולת האפקטים הדיגיטליים או ערימת הטריקים התסריטאיים שקאופמן יודע לייצר. הקסם טמון בכנותה של היצירה וברצונם של שני יוצריה להפסיק לרגע את מאבקם הציני בחיים, ולאפשר לעצמם, כמו גם לצופים, להאמין ולו ל-110 דקות באהבה וחשוב מכך במין האנושי - יעד התקיפה החביב כל-כך על קאופמן.

ב"שמש נצחית בראש צלול" אנו זוכים לראות מה היה קורה אילו מחבר ספרי המד"ב הנערץ, פיליפ קיי דיק ( שמספריו עובדו בין השאר "בלייד ראנר", "דו"ח מיוחד" ו"זכרון גורלי"), היה בוחר לכתוב קומדיה רומנטית בנוסח "כשהארי פגש את סאלי" או "הרומן שלי עם אנני". הזיכרון האנושי הוא חלק בלתי נפרד מיצירתו של דיק, כמו גם מן הקומדיות הרומנטיות.

בעולמו של דיק הזכרון הופך לא אחת למוצר שניתן לשנותו, משל היה המוח מכניזם דמוי מחשב שניתן להיכנס לזכרונותיו הפרטיים ולשנותם כל אימת שרוצים. בקומדיה הרומנטית הזכרון הוא הכלי שבאמצעותו גיבורי הסרט מתרפקים על עברם וכל אותם רגעים אינטימיים נפלאים שחלקו ביחד, בדרכם לנשיקת הפיוס, ובחלק מן הסרטים גם לאיחוד המיוחל.

הכלאה מעניינת

ב"שמש נצחית" נדמה כי התסריטאי, צ'רלי קאופמן חובב השעשועים הקולנועיים ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן") עורך הכלאה מעניינת בין שני העולמות הללו. ג'ואל באריש (ג'ים קארי) מגלה בוקר אחד כי אהובתו האימפולסיבית קלמנטיין (קייט ווינסלט) החליטה לגשת לסניף "מחיקת הזיכרון" הקרוב לביתה ולמחוק אותו מחייה. באריש הנרעש והנרגש לא מצליח להתמודד עם הידיעה ופונה אף הוא לד"ר הווארד מירזוויאק (טום ווילקינסון) בבקשה למחוק את זכרונותיו ממנה.

על-אף שמדובר בתקופה הלחוצה ביותר עבור משרדו, הימים שלפני חג האוהבים – וכדאי לשים לב לפרט הזה כבר בהתחלה - הווארד מסכים לטפל בלקוחו המיואש. עד מהרה מתחילה מלאכת המחיקה בביתו של באריש כשעליה מופקדים שני טכנאי מעבדה (אלייז'ה ווד ומארק רופאלו).

תהליך המחיקה מעלה בגיבורנו זכרונות, מהם חמימים ומהם קשים, שגורמים לו להתחרט על צעדיו הפזיזים והוא מנהל בראשו מלחמה נגד פעולת המחיקה.

קארי ווינסלט בסרט

"שמש נצחית" הוא מסוג הסרטים שחשיפת הפרטים העלילתיים בו עלולה להסב נזק לצופה העתידי, אך גם מן התמצית הרשומה לעיל ניתן לראות שקאופמן, בדומה למקרה ב"להיות ג'ון מלקוביץ'", מבקש לייצר עבור הצופה הרפתקאה ארכיטקטונית במוחו של הגיבור. אם תרצו, מדובר בלברינת' קולנועי המורכב משני צירי התרחשות מרכזיים: האחד - חיצוני, דירתו של באריש, בה נמצאים הד"ר, טכנאי המעבדה והמזכירה (קירסטן דאנסט). האחר - פנימי, ראשו של באריש.

הצירים אינם נעים במסלולים נפרדים. יש בהם הקבלות (ומחשש לפגימה בהנאה לא נגלה אותן) בעלות חשיבות רבה למטעניה ההגותיים והרגשיים של היצירה. יתרה מכך, לא אחת, ההפרדה בין העולם החיצוני והעולם הפנימי קשה לזיהוי, וככל שיתקדם הסרט כך תגבר גם פעולת הדיפוזיה והגבולות בין המציאות ומחוזות הזכרון של באריש יהפכו מטושטשים.

עבודת צוות

את השירות הטוב ביותר לתחושת ההזדהות שלנו עם ההתרחשויות ההזויות בסרט עושים השחקנים, שבמקום לעסוק בניסיונות לגנוב את ההצגה מייצרים עבודת צוות שמחמיאה לכולם. ג'ים קארי נפרד פעם נוספת מתדמית הליצן שנדבקה בו מימי "אייס ונטורה" העליזים, וגם שונאיו הגדולים ביותר יופתעו לראותו בתפקיד מאופק ומלנכולי שמזכיר יותר מכל את עבודתו המצוינת ב"המופע של טרומן". קייט ווינסלט מפסיקה אף היא את מסכת סרטי "מלכת הדרמה" ומשרטטת דיוקן מרגש ובד בבד משעשע, של בחורה אימפולסיבית, שמחליפה את מצב רוחה ורצונותיה בקצב שהיא מחליפה את הצבע בשיערותיה.

גם שחקני המשנה משתתפים בחגיגה הגדולה. מארק רופאלו כבר מזמן סומן כתקווה הגדולה של הוליווד, וגם כאן הוא מייצר תפקיד קטן וכובש של טכנאי מעבדה שנע בין רגעי איוולת ורגעים עתירי רגש. אלייז'ה ווד משעשע כבחור שדרכו היחידה למגע עם המין הנשי היא גניבת תחתוניהן וזכרונותיהן. קירסטן דאנסט עושה שימוש נפלא בתדמית המטופשת שדבקה בה, כשהיא מעניקה לה פרשנות מרגשת וכואבת וכמובן, טום ווילקינסון, שדי במבט בעיניו מלאות הרגש, כדי להבין את כל המתחולל בנפשו.

אם חלק מכם חושב להימנע מהיצירה הזו בגלל מיאוס מהשתעשעויותיו והתחכמויותיו של קאופמן בסרטיו הקודמים, כדאי להדגיש: גם הפעם מדובר ביצירה שהיא כדרכו של התסריטאי מבוך אינטלקטואלי מסובך, אבל לשם שינוי, התחושה בסיום איננה צינית. האוצר שממתין הפעם לצופה בפתח היציאה מהמבוך הוא אינו עוד תעלול שכלתני משוכלל פרי מוחו הקודח של התסריטאי, כי אם אחת המילים השמישות ביותר בשפה האנגלית - "OK", שסוגרת את סצינת הסיום המרגשת ומסכמת בפשטות מופלאה את הצורך האנושי של כולנו באהבה ובחברות. כמה פשוט, ככה חכם ומרגש.