שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    תמונות מחיי נישואים

    כשהם הכירו בלהקת הנח"ל, לפני יותר משלושים שנה, היא בסך הכל רצתה להיות דנידין. להתכווץ, להיעלם, לראות ולא להיראות. אבל פתאום ענת גוב מקליטה עם בעלה דואט, מקלפת מעצמה את האפור הזה שעטף אותה כל חייה, ומציגה מחזה חדש שמבוסס, בין השאר, על יחסיהם. אז מה באמת קורה בבית כשגידי גוב הולך לאכול

    באחד הבקרים, לפני יותר משנה, כשגידי גוב עוד היה שרוי באיזו בטלה שבין תוכנית לדיסק, נכנסה ענת גוב לביתם ברמת-השרון ומצאה אותו טובע במטבח בין ערימות של עגבניות קצוצות. "ראיתי אותו ליד שיש מלא עגבניות רצוחות. הוא עמד שם עם הסירים מבעבעים על הכיריים. המטבח כולו היה הפוך. אמרתי לו גידי, מה אתה עושה? הוא אמר לי, קטשופ. לא האמנתי למה שאני שומעת, לעשות קטשופ זה באמת דבר מאוד מוזר. זה כל כך מופרך, בגלל שצריך חמישה קילו עגבניות להכין בקבוק קטשופ אחד בסך הכל. 

     

    "מתברר שהיה איזה מתכון בעיתון באותו יום. שאלתי אותו, אתה יודע כמה עולה בקבוק קטשופ? לא ידעתי אם להתעצבן או לצחוק. בחרתי בלצחוק. אמרתי אין, זו סצנה שאני חייבת לעשות איתה משהו. לא ייתכן שזה יישאר פה בבית, שרק אני איהנה מהדבר הנפלא הזה. את זה אני הכי אוהבת, לטפל באמצעים קומיים קלים בנושאים כבדי משקל".

     

    ואיך יצא הקטשופ?

     

    "זוועה. אף אחד לא נגע בזה, זה שכב במקרר בצבע הלא ברור שלו, משהו חום כזה, ונזרק כלאחר כבוד. יומיים היה צריך לנקות את המטבח, אבל אחרי הקטשופ הבנתי שיש לי מחזה".

     

    גברים חרמנים, נשים מנגה

     

    הפגישות איתה נערכות מחוץ למטבח הזה. אנחנו נודדים בין בתי קפה ברמת-השרון כדי לא לפלוש לטריטוריה המאוד סגורה של הגובים. תמיד זה היה אצלם ככה: אפילו בתקופה הסוערת של כוורת, כשגרו בדירה שכורה בתל-אביב, הבית שלהם לא היה מקום שבאים אליו ככה סתם. תמיד שמרו על דלת חצי סגורה.

     

    "לא קל איתנו, אנחנו קצת סוציופתים. לכאורה גידי משך לכיוון הזה, אבל זה כנראה מאוד התאים לי. למרות שאני מאוד אוהבת לבלות עם החברות שלי או בקבוצות קטנות. אני משערת שאם הייתי רוצה משהו אחר, הייתי נאבקת על זה. בכלל, עם השנים אני אוהבת להיות מה שיותר לבד. כמה שפחות לראות אנשים, עם כל אהבתי. כמו שצ'כוב אמר, אני אוהב אדם, אבל אני לא סובל אנשים".

     

    ענת גוב, 50, היא כבר מזמן לא אשתו של, והימים שבהם כתבה תסריטים ל"זהו זה" הם כבר מזמן זיכרון דהוי. לאט לאט הפכה ליוצרת מובילה ומבוקשת מאוד בזכות עצמה. היו שנים שניסתה להסתתר מאחורי השם וההצלחה של בעלה, לבשה אפור, קיצצה שיער, מזערה אגו. "כמה שיותר הכירו את גידי ברחוב, ככה זה עורר בי יותר את הצורך להתכווץ, להיעלם, להפוך לדנידין". אבל זה לא החזיק, לא לאורך זמן, לא באמת, או כמו שאומרת עליה אשת מקצוע שמכירה אותה היטב: "הצבע פרץ מבעד לכל האפורים והשחורים שהיא לובשת".

     

    בשנים האחרונות היא חתומה על ההצגות הכי מצליחות. באמצעות קומדיות במשקל נוצה כביכול, היא עוסקת בנושאים חברתיים טעונים. בעבר, כשכתבה ל"זהו זה", יכלה הטלוויזיה לשלוח לה הצעות מעליבות של 900 שקלים לכתיבת תסריט. היום על כל מחזה מצליח היא משתכרת יותר מכל זמר ידוע. מה שאולי מתאים פחות לרעיונותיה הסוציאליסטיים, אבל תפור על תפיסותיה הפמיניסטיות שמכתיבות את הטון במחזות שלה, שבהם הגברים כמעט תמיד מגוחכים להפליא, חרמנים מאוד ומחרחרי מלחמה.

     

    את דרכה כמחזאית החלה ב-92' עם "עד מוות", קומדיה עצובה המתארת אישה נואשת מטרדות היומיום, שמפצירה במלאך המוות לאסוף אותו אל חיקה. המחזה עבר בשקט יחסי, ואז באה ההצגה "חברות הכי טובות" בקאמרי, שהפכה לשלאגר של ממש.

     

    לפני ארבע שנים העלתה עיבוד עכשווי ל"ליזיסטראטה", קומדיה אנטי מלחמתית שנכתבה ביוון העתיקה, העוסקת בנשים החוברות לנשות האויב ומכריזות חרם מיני מוחלט על הלוחמים שלהם הן נשואות, עד שיביאו שלום. לפי נתוני המרכז למחקרי תרבות, זו היתה ההצגה הנצפית ביותר בישראל בשנת 2001. בשנה כזו עשוי להשתכר מחזאי כ-800 אלף שקל. בשבוע הבא יועלה בקאמרי "עקר בית", המחזה החדש שלה בכיכוב יוסי פולק, מיקי קם וגיל פרנק, שלדבריה נשען גם על יחסיה עם גידי גוב.

     

    גיבור המחזה החדש הוא זאביק, מפקד טייסת לשעבר, שיוצא בגיל 55 לפנסיה מוקדמת ומוצא את עצמו מסתובב מתוסכל בין הרגליים של אשתו והבנות. כשהוא הופך למטרד המשפחה מנסה להיפטר ממנו, והוא בתגובה נאלץ לנקוט תחבולה די נבזית, שהופכת אותו ליקיר הבית. "זה מחזה על כמה אנחנו קמצנים באהבה בחיי היומיום", מסבירה גוב. "שאפילו בזוגיות צריך לקרות משהו נורא כדי שנשחרר קצת חסד".

     

    מה הם היסודות הביוגרפיים במחזה?

     

    "כמו בכל מחזה, אתה לוקח איזה גרגר מהחיים ומפתח אותו למשהו אחר. מה הגרגר כאן? הגיל. זוגיות ארוכת שנים של גידי ושלי, כל הדבר הזה".

     

    והעובדה שהוא היה לאחרונה תקופות ארוכות בבית?

     

    "לא תקופות ארוכות, אבל בגלל המקצוע קורה שפה ושם יש גלים של שהייה בבית. המחזה הרבה יותר מוקצן, אבל גידי בהחלט סיפק לי חומרים בתקופה הזו. אז ראיתי את הצד הקומי שבזה. יותר נכון, השתדלתי לראות את הצד הקומי. גידי נהנה להיות קצת בבית. אם זה מעצבן את האחרים - הוא לא סובל מזה. הוא מאוד נהנה לעשות קטשופ.

     

    "התחלתי לשמוע על זה גם מהסביבה. זה פחות או יותר הגיל של החברים שלנו ואת שומעת מסביב מה קורה. גם האבטלה. רואים בטלוויזיה אנשים בני ארבעים-חמישים מפוטרים, כשברור שהם לא ימצאו עבודה אחרת. וכשניסיתי לדמיין איך זה להפסיק לעבוד, זה נראה לי שווה מחזה. במיוחד לגבר זה באמת בעייתי. לאישה יותר קל לצאת לפנסיה, כי יש לה את האחיזה בבית בכל מקרה. היא לא נשמטת לאדמה. אבל לגבר זה משבר עמוק. גם אם הוא חולה, לא משנה מה. הוא לא מוצא את מקומו. זה נוגע ללב.

     

    "אמנם אני מסתכלת על זה בצורה קומית, אבל זה בעצם מצב מאוד טרגי. גבר כזה יכול לעצבן, וזה נופל בדיוק כשלנו הנשים כבר יש את העניין של גלי החום. זאת אומרת, גם אנחנו עצבניות. זה נופל רע מאוד. ולכן רציתי לכתוב על מצב משברי כזה, דרמטי, על הגברים שהולכים לאיבוד. כי הם אורחים בביתם". 

     

    בגברים שבמחזה יש משהו אינפנטילי.

     

    "לא רק במחזה. אינפנטילים זו מילה לא יפה, אבל בוודאי יש בהם משהו לא גמור. משהו מאוד ילדותי".

     

    יש בגידי את הילד המתבגר הנצחי.

     

    "כמעט על כל הגברים אפשר להגיד את זה. הם די ילדים בסך הכל. לכן הם גם נוגעים ללב. זה המזל שלהם. הם מעוררים רגשות אמהיים. אבל לא, לא הייתי מגדירה אותו כבן זוג קשה במיוחד".

     

    פעם אמרת עליו שכיוון שהתייתם כשהיה ילד וגדל בין נשים, הוא הגבר האולטימטיבי.

     

    "אני לא יכולה להגיד שגידי הגיע נשי, כי הוא מאוד גבר-גבר. אבל תמיד אפשר היה לדבר איתו כמו עם בנות. עוד בלהקת הנח"ל הוא ידע כמו בנות להיכנס בשיחה לפרטים ולפרטי פרטים. 

     

    "אני מסתכלת, למשל, על הגברים בצבא. יש משהו נורא ילדותי בזה. את מסתכלת, זה נראה קצת מגוחך כל הדבר הזה של להצדיע והדרגות - שיהיו בריאים, הם מגינים על חיינו והכל. אבל אני אומרת לעצמי, בבוקר הם קמים ושמים את העיטור הזה והעיטור הזה והעיטור הזה. מתקשטים כמו בתכשיטים".

     

    במחזה שלך יכול בכלל לצאת פעם קצין רגיש ואינטליגנטי?

     

    "על קצינים רגישים כתבו פה בכל שנות המדינה, והתפקיד שלנו הוא לפוצץ את הבלון הזה. זה פחות מעניין לכתוב על קצין אינטליגנטי. אני מחפשת דמויות בעייתיות, מפני שאנחנו מדינה שההתנהלות שלה כוחנית. אני הולכת למחסומים, והקצין הכי רגיש ואינטליגנטי ושכולו כוונות טובות משתנה תוך שלוש שעות. וזה חייב להתגלגל אליהם הביתה, לאישה".

     

    לגבר במחזות של גוב יש בדרך כלל שני דברים בראש: להילחם כדי להציל את המולדת ולעגוב על נשים בכל רגע נתון. הצבא בהחלט מעצב לו גם את האישיות המינית. כל האחריות הביטחונית על מדינת ישראל בין הרגליים הקטנות שלי? שואלת בחוסר אונים אשתו הצעירה של אחד הגברים ב"עקר בית", המתלוננת שהיא צריכה "לתת לו לפני כל פעולה".

     

    מאיפה אסכולת החרמנות הזו? את מכירה גברים שטופי זימה?

     

    "ממה שאני שומעת סביבי, נראה לי שלגברים זה הדבר הכי חשוב. לא בגלל הפורקן המיני. בגלל ההערכה העצמית שהם מקבלים כתוצאה מהאקט. זה כיבוש האישה. מה הקשר בין זה לכיבוש השטחים? לא במקרה משתמשים באותה מילה. הרבה מזה נועד לחיזוק האגו הגברי שכנראה יש לו חולשה, שבגללה הוא צריך חיזוק. כמו למחוץ בית עם בולדוזר".

     

    וזה דומה לאקט מיני סוער?

     

    "לא, במין יש גם אהבה".

     

    "עקר בית" מציע לגברים מתכון מומלץ לכיבוש האישה: לשיר שיר ערש בקול חם ונמוך לתינוק, וזה כבר ימיס אותן. זו הנוסחה?

     

    "אני חושבת שכן. כשהאישה רואה את הבעל שר לתינוק, יש סיכוי שהוא יקבל באותו לילה. זה טיפ מאוד חשוב. תנסו את זה. אני מאוד מקווה שאנשים ייצאו מההצגה ויתחילו לשיר לילדים שירי ערש בתקווה שהאישה תקרע להם את הבגדים. אבל אני לא לוקחת אחריות, אני לא רות וסטהיימר".

     

    החבר של זאביק, גיבור "עקר בית", מציע לו לצאת מהדיכאון בסיוע נשים צעירות. זאביק דוחה את הרעיון לבגוד. אין לו כוח, הוא אומר, לשקרים ולכל המתח הזה. גוב מסבירה שהיא באמת נגד בגידות. 

     

    היו לא מעט שנים שגידי היה כוכב רוק. כמה קינאת? כמה זה הפריע לך? כמה הרגשת מאוימת?

     

    "בהתחלה, כשעוד לא היה לי ביטחון וכוורת באמת פרצה בצורה פראית, הייתי מאוד חסרת ביטחון. אבל אני צריכה להודות לגידי, שלאט לאט הרגיע אותי ולא הייתי צריכה להתעסק עם זה. כי האנרגיה שמשקיעים בפרנויה הזאת לדעתי היא בזבוז זמן מטורף של החיים".

     

    וגידי הצליח לתת לך את התחושה שאת יכולה להיות שקטה?

     

    "תמיד אני משאירה אחוז אחד פתוח כדי לא לצאת פראיירית, אחוז אחד של לא להגיד בביטחון מוחלט שום דבר. אבל אם זה היה קורה, זה היה מאוד הולם בי. במי לא? אלא שיש מחיר לכל דבר - לבגידות, ויש מחיר גם ללא לבגוד. כי יכולה להיות תחושת החמצה בזוגיות.

     

    "אחרי הרבה שנים מחיר ההחמצה נעלם, ונשאר רק הדבר הזה של לא לחיות בשקר, שהוא נורא מרגיע ונעים. ומומלץ. אבל כל אחד בנוי אחרת. לי לא היו מחשבות של בגידה. מהרגע שנישאתי סגרתי את הבסטה. יש אנשים שמכורים לריגושים ברמה גבוהה. אני מכירה זוגות שזה שיפר להם את חיי הנישואים. תלוי מה היו היחסים קודם ובאיזה סוג של בגידה מדובר. אם זה רק מין או שזו אהבה.

     

    "הבעיה היא שבבגידה אתה גם יכול להתאהב. וכמה אנשים שעשו משפחה ועוד משפחה ועוד משפחה וחזרו, ואמרו לי בסוף: איזה מטומטמים אנחנו, זה הרי מגיע לאותה נקודה. שמעתי את זה מגברים שפירקו משפחה והתחתנו עם זאת הצעירה ועשו עוד ילדים. אחרי חמש שנים הם מצאו את עצמם באותו מקום".

     

    במחזה יש גבר בגיל 55 שלהוט אחרי נשים צעירות. את בטח מכירה את התופעה הזו.

     

    "יש היום גל הפוך, שאהוד ברק הוא המייצג שלו, שדווקא לא הולכים על צעירות. יש כזה טרנד בעולם. אני אישית לא אוהבת את העניין הזה של בני 50 עם בנות 24. הם נראים לי אשמאים זקנים. זה פתטי, מה גם שכמעט כל הגברים האלה, ממה שאני שומעת, מסובכים בוויאגרה והתקפי לב ומשלמים מחיר יקר מאוד בשביל הצעירות האלה. אבל אני לא שופטת אנשים. אני מקבלת. אלא אם אתה עושה מה שוודי אלן עשה, שאני לא הולכת יותר לסרטים שלו והוא לא יראה ממני שקל בחיים.

     

    "זה שהוא קיים יחסים עם הבת של החברה שלו, שהוא גידל אותה מגיל שבע, זה עושה אותו בעיניי לחתיכת סוטה. שזה גם מתבטא אגב בסרטים שלו. הוא בן 70, והוא לוקח בחורות בנות 20 להתנשק איתו נשיקה צרפתית. אני מקיאה כשאני רואה את זה. זה בנאדם שבסרטים שלו מתעסק כביכול במוסר. בדיעבד את מבינה שהוא מתעסק בזה כי הוא חתיכת חרא".

     

    אחד הגיבורים במחזה משוכנע שכשגרים שנים על החוף, כבר לא שומעים את רחש הגלים. הרעיון הוא שבנישואים ממושכים שוכחים את האהבה. מה את עושה כדי לשמור על רחש הגלים עם גידי? 

     

     "אני לוקחת את הכל בעירבון מוגבל. שום דבר לא מובטח. לא לוקחת כמובן מאליו אף יום. משקיעה במלחמה בשגרה, מה שלא תמיד מצליח לי. כבר המון שנים שגידי ואני לא רבים, הוא יכול לעצבן אותי או אני אותו, אבל לא באמת. את שלב הריבים עברנו".

     

    פמיניזם של מטבח

     

    את "עקר בית" מביימת עדנה מזיא, שביימה את ההצלחות הגדולות של גוב. היא מחוברת לחבורה ספרותית, שכוללת גם את אלונה קמחי וצרויה שלו. לפני ששלו פרסמה את ספרה אחרון הן התכנסו יחד, רבצו על השטיח עם גביעי יין גדולים ושלו הקריאה להן קטעים מתוך הספר.

     

    החיבור בין מזי"א למשפחת גוב התחיל בכעס גדול, בעבודה המשותפת על סדרת הטלוויזיה "כן, מה", שבה כיכב גידי גוב. "המפיקה הביאה אותה, כי היו צריכים עוד כותבים. מאוד התחברנו, אבל אז היא רבה עם גידי והיה נתק של שנים. הם רבו על התסריטים. ניסיתי כמובן לפשר, אבל זה לא הלך. אז לפני המחזה הראשון שלה, 'וינה על הים', התקשרתי אליה. אמרתי לה, אל תנתקי. רק רציתי להגיד לך בהצלחה. דיברנו שלוש שעות בטלפון, ומאותו רגע לא נפרדנו.

     

    "המקצוע הזה של כתיבה הוא בדידות איומה, ולכן זה נפלא שיש עם מי להתייעץ על כל שטות, מישהו שמסכים לקבל ממני את הנדנודים האלה, ש'אני רק שנייה חייבת להקריא לך קטע' באמצע הלילה. את גידי אני לא יכולה להטריח ככה. אני סומכת על הטעם שלה במאה אחוז, וכבמאית היא אלופת העולם ביחסי אנוש".

     

    לצרויה שלו לא תקריאי קטעים?

     

    "אני לא אטריח אותה. אני יותר מדי מעריכה אותה. היא מעורבת במה שקורה ואני יודעת כמה מטרידים אותה עם כתבי יד, אז אני לא אטריד אותה. אבל אני יודעת שעדנה מספרת לה".

     

    אתן עדיין חבורה?

     

    "עדנה חברה של צרויה ואלונה קמחי. אני חברה של עדנה. אני רואה אותן, אם עדנה מארגנת מפגש. אני לא סופרת ואני מאוד מעריכה סופרים. זאת אומרת, אני חושבת שבכל זאת זה יותר קשה מלכתוב מחזה. פעם בשנה-שנתיים אנחנו אומרות יאללה, בואו נעשה בילוי של בנות.

     

    "ברור שלבלות עם אלונה, צרויה ועדנה זה נורא כיף, וזה גם על רמה, אבל אנחנו לא ממש חברות יומיומיות. המפגש האחרון עם צרויה היה כשנסענו לבקר אותה אחרי הפיגוע שבו היא נפצעה. הבאנו לה אוכל: עדנה ואני הבאנו בולונז בקופסאות, וגידי עשה לה מרק כרשה ותפוחי אדמה. עדנה גם הביאה כל מיני סוגי אורז. בקיצור, באנו עם סירים. בסך הכל אני אוהבת לבלות עם בנות, אלה הבילויים הכי אהובים עליי".

     

    היא תמיד מספרת כמה טוב לה עם נשים, אבל לא תיתן לאף אחד להפליג בדמיונו בעניין הזה. "לאמירה שלי בהקשר הזה יש גבולות. אני, למשל, לא יכולה לדמיין את עצמי עם בחורה. נראה לי שאני אתחיל לצחוק. פעם היו שמועות עליי ועל עדנה. מישהו צלצל ושאל אם זה נכון שאנחנו לסביות. אז היא אמרה לו, אתה נורמלי? אם מישהי תעז לגעת בשנייה, זו תהיה התרסקות של צחוק. אני נורא אוהבת לבלות עם בנות, אבל אני לא יכולה לראות אותי ברצינות עם אישה".

     

    מתי התגבשה הזהות הפמיניסטית שלך?

     

    "פשוט מהחיים, אני כזו פמיניסטית של מטבח. אני לא נמצאת במקום של שלי יחימוביץ', אבל אני נורא מעריכה אותה. אני יודעת שבלעדי נשים כמוה לא היינו מתקדמות במילימטר. פשוט אין לי את האופי הזה. אני מעדיפה להשיג דברים בדרכי נועם. מתוך היכולת הנשית להגיע לפשרה. אבל גם הפוסט-פמיניזם, שאמהות מניקות ארבע שנים, זה מגעיל אותי. הילד כבר עם שיניים, אני לא מבינה את הדבר הזה. כלומר, גם בזה צריך למצוא את נקודת האמצע".

     

    במחזות הקודמים הגיבורות שלה היו נשים. המחזה החדש הוא על גבר בודד. בזלזול מופגן היא אומרת שזו לא היתה משימה מסובכת. "לא נעים להגיד, אבל קל מאוד להיכנס לראש של גבר. הלכתי לזה מהמקום הילדותי, מאיפה שאני זוכרת את הבדידות שלי כילדה, כי יש בו את הדבר הילדותי הזה של מי שסובל מחוסר תשומת לב. מהמחזה ברור שאפשר להרגיש בדידות גדולה גם כשאתה מוקף במשפחה. וזו הבדידות הכי כואבת".

     

    אחרי סדרת מחזות קומיים, יש בך בכלל את היכולת לכתוב מחזה שייחשב "רציני"?

     

    "לא, כנראה שלא. עובדה שאני נמשכת לכתיבה הקומית. אין אושר גדול יותר מלשמוע קהל צוחק. אני אוהבת הצגות של אחר הצהריים, אז מגיעים הפנסיונרים, ואני שומעת אותם צוחקים ומשתעלים ומוציאים את כל הליחה, ואני אומרת יופי, תוציאו את הליחה, זה בריא. במחזה הנוכחי יש הומור, אבל חבויים בו ארבעה משפטים שבגללם כתבתי את כל הטקסט. ואני אומרת לשחקנים: את זה תגיד חזק, לאט וברור".

     

    אחד מארבעת המשפטים האלה קשור בחוויות הקרב של הגיבור. זה מקרי שהוא טייס?

     

    "פעם טייסים היו בשבילי בני אלים. לא פחות. אבל האתוס נשבר מזמן. מה זה טייס? בינינו, הכל מכשירים. זה תהליך שעברתי. במחזה הכנסתי פה ושם בקטנות, ככה. מאוד התאפקתי לא לתקוע להם ממש, למרות שנורא מתחשק ובהחלט יש מקום. בעבר ירדתי על מפגן חיל האוויר, מפני שמטוסים יורים על חביות וכל הקהל מוחא כפיים. ושופכים טונות של כסף, כשיש עוני מטורף. השוויתי את חיל האוויר לאיבר המין הגברי של המדינה וחטפתי נורא".

     

    אולי זו הסיבה שב"עקר בית" גוב מסתפקת בעקיצה לכיוון מפקד חיל האוויר היוצא דן חלוץ. "המשפט שהוא אמר אחרי שמטוס הוריד טונה חומר נפץ על בית עם ילדים, ש'כל מה שהוא מרגיש זה רעד קל בכנף', נכנס למחזה בהקשר אחר לחלוטין.

     

    "לגבי טייסים, הדבר היחיד הבטוח הוא שהם עברו מבחני איי-קיו, שהם צריכים להיות מאוד חכמים, נבונים וזה. אבל אז ראיתי סרט בערוץ 8 על מה הקריטריונים שדורשים מטייסים ואיזה מבחנים הם עוברים, ומתברר שאטימות רגשית היא תנאי ראשון להיות טייס. למה? כי במצבי סכנה אתה צריך לתפקד רק מהראש ולהיאטם. זאת אומרת, הם בעצם אנשים בעלי מום. מזלנו שיש טייסים, אבל צריך להיות להם איזשהו מום קטן שמועיל בשעת סכנה".

     

    כמו שאפשר להבחין מיצירתה, גוב סבורה שממום כזה סובל, פחות או יותר, כל גנרל. "זה לא רק טייסים. אם אני מסתכלת על רוב הרמטכ"לים שלנו, אני לא מוצאת איי-קיו גבוה מדי. כשעוזי דיין לא נבחר לרמטכ"ל הייתי איתו בדיוק ואמרתי לו, קח את זה כמחמאה. בייחוד כשאני מסתכלת על מופז, שהוא גבר-גבר".

     

    לשיר איתו

     

    את גידי גוב פגשה לראשונה ב-71', בלהקת הנח"ל, שם שירתה כצל למרגלות כוכבים כמו ירדנה ארזי ואפרים שמיר. "היתה לי שורת סולו אחת, לא זייפתי, לא הייתי זמרת דגולה וגם לא היתה לי אמביציה להיות. אין לי אגו, פיזזתי מאחורי הגב של ירדנה וגידי ולא הפסקתי להתפעם מזה שאני בלהקת הנח"ל. 

     

    מה שהיה חשוב מבחינתה זה שהיה לה חבר. "התאהבתי בגידי קודם, ולקח זמן עד שגם הוא שם לב אליי. זה כבר הגיע לכל הלהקה, שכבר ידעה הכל, שאני אוהבת את גידי. כולם היו מעורבים בזה וזה היה נורא מצחיק. לקח לו כמה חודשים לגלות. היה לנו ספסל באוטובוס. ישבנו ביחד. עוד לפני שהיינו חברים. ככה מצאתי דרך להתיישב לידו, היה לנו מין בית קטן כזה. היתה לנו מנורת קריאה ומקום לסיגריות ומדבקות על החלונות".

     

    אחרי הלהקה גידי הפך לכוכב של כוורת, וענת המשיכה לצידו. אני קודם כל נדבקתי להם לתחת כמו קרצייה. הייתי באה לכל ההופעות, וכוורת הופיעו שלושים פעם בחודש באלהמברה. אני וחברה של צ'רצ'יל, עיינה, היינו משחקות פוקר עם פועלי במה. היינו נטולות תוכניות. עד היום אני אומרת לילדים, אני נערת רוק, אני לא איזו חנונית כזאת כמו שזה נראה".

     

    לא קנאת בכוכבים שצמחו מלהקת הנח"ל?

     

    "בכלל לא. נולדתי עם אגו נורא קטן. בגלל זה קל לי לתקשר עם כל האנשים האלה. ואז גם עשיתי ילדים. והייתי בעניין שאני אהיה עקרת בית. לא היתה לי בעיה עם זה".

     

    עד הנישואים חלפו שבע שנים, שבהן הספיקה לפטרל כדיילת באל על ולעבוד כמזכירת הפקה אצל פשנל, שגם ליהק אותה בתפקיד זוטר בהצגה. "ההצגה הביכה אותי. לא הרשיתי לאף אחד לבוא, גם לא לגידי. הבנתי שזה לא בשבילי, כי אני ביישנית נורא. גם היום, בהצגות שלי, אני רוצה להתחבא מהקהל".

     

    החלום לפתח קריירה של שחקנית התמוסס סופית אחרי שנרשמה ללימודי משחק באוניברסיטה אצל נולה צ'לטון. "יום אחד לא באתי לשיעור של נולה, כי הלכתי לחזרה של כוורת. אצלה, אחרי שני שיעורים שלא באים - עפים. היא לקחה אותי לשיחה ואמרה לי 'תראי, אם זה לא ג'וק, תברחי מזה כל עוד רוחך בך'. קיבלתי את עצתה, וזו היתה ההחלטה הכי חכמה שעשיתי. כי זה מקצוע נורא קשה, שאין לך שליטה על גורלך. אתה תלוי באחרים. אתה כל הזמן מחכה שיציעו לך תפקידים, שזה הכי קשה".

     

    את מרגישה שאת חייבת לגידי את הקריירה שלך?

     

    "אם לא הייתי פוגשת אותו, אני לא יודעת מה היה קורה. הוא מקור ההשראה הכי גדול שלי. אין ספק, הוא עודד אותי כשכתבתי. הוא הראשון שהראיתי לו. הוא היה יכול להגיד תשמעי, אל תעשי פדיחות למשפחה ושבי בבית. והוא פירגן".

     

    אתם מאוד מעורבים זה בקריירה של זה. כמה את לוקחת ללב כשגידי נפגע? איך את מרגישה עם החיקויים שמחקים אותו, נגיד, אצל אדיר מילר?

     

    "הוא לא נפגע מזה, זה פשוט ענק. אף פעם לא חיקו את גידי, והיינו בטוחים שאי-אפשר לחקות אותו, שהוא מאוד קשה לחיקוי, ופתאום התברר שאפשר".

     

    את לא נלחצת בתקופות כמו שגידי עבר בשנתיים האחרונות, כשפתאום נוצר ואקום?

     

    "אני מזדהה מאוד עם הקריירה שלו. הוא מוציא עכשיו תקליט ראשון עם חומר מקורי, אחרי 15 שנה. אני מתרגשת מהתקליט לפחות באותה רמה שאני מתרגשת מההצגה".

     

    סיבה גדולה להתרגשות היא דואט משותף עם בעלה, שייכלל באלבום. "זו גרסה לשיר צרפתי ישן, ועלי מוהר, שכתב את המילים של השיר, חיפש זמרת. הוא לא חשב עליי, הוא חיפש קול מעושן. ואז הוא שם לב שלצידו של גידי יש את המאפרה המהלכת הכי גדולה בארץ והוא הציע לי לשיר איתו. כשבאתי פעם ראשונה לאלון אולארצ'יק לסטודיו, לעשות חזרה, הוא די היה מזועזע מהקול שלי. כי בכל זאת, הסיגריות נורא הורסות את הקול. ואז הוא אמר לי, 'תראי, זה נורא חמוד, אבל יש לי שאלה אלייך: את יכולה לשיר יותר יפה? בקיצור, הלכתי לשיעורים לפיתוח קול, עמדתי וצרצרתי, ובסוף יצא בסדר".

     

    להתגבר על הפחד

     

    גוב החלה בכתיבה פובליציסטית לאחר רצח רבין, ופוליטיקאים בשמאל אימצו אותה. כשעבדה בהתנדבות בקמפיין של שמעון פרס נערכו צילומים בלשכת ראש הממשלה, ובאחת ההפסקות התיישבה בכיסא השחור. האישה הראשונה שישבה שם מאז גולדה. דגל הלאום התנוסס מאחור, וחיים רמון שנכנס לחדר הכריז: "ביום שענת תהיה ראש הממשלה, אני אדע שהמדינה שלנו שפויה".

     

    גוב מבהירה שאין לה שום יומרות. "אני מאוד רוצה להשפיע, אבל מסכימה רק להיות יועצת סתרים של ראש הממשלה. בלי כסף, ורק בתנאי שהוא יקשיב לי. להשפיע זה חשוב. אבל לא מתאים לי לקחת אחריות, לשלוח חיילים למלחמה. אני אייעץ לראש הממשלה ללא תשלום".

     

    למה את מדגישה את זה?

     

    "כי זה בשביל הנשמה. ברגע שאקבל כסף זה נהיה עבודה, ואז אני אהיה כמו פריצקי תוך חודשיים".

     

    היא באה מבית רוויזיוניסטי. אבא שלה העריץ את ז'בוטינסקי, ומלחמת יום הכיפורים עיצבה מחדש את תפיסת עולמה. "כבר בלילה הראשון הופענו בגולן, בפני גדוד שחצי מהלוחמים שלו מתו. היה אז מנהג להחזיר את החיילים מיד לשגרה. ישבו שם לוחמים בהלם מוחלט. אנחנו עם השירים שלנו, והם הביטו בנו בעיניים בוהות. אבל ההופעות בבתי חולים, ליד המשפחות המיואשות, זה הכי גמר אותי. עד היום, כשמישהו אומר מלחמת יום כיפור, יש לי צמרמורת.

     

    "את עניין הכיבוש לא קלטתי עד האינתיפאדה הראשונה. זאת אומרת, הייתי כמו כל הישראלים שנסעו לאכול חומוס שם, ונראה שהם נורא שמחים. הקטע הפוליטי התחיל כשמישהו צילם בטעות חיילים מרביצים מכות רצח לאיזה ילד. היום זה פשוט פיקניק, אבל אני זוכרת את הזעזוע".

     

    ואז ארגנה יחד עם אתי אנטה הפגנת אמנים ענקית בכיכר. "היו על הבמה כל אמני ישראל, ואף אחד לא ידע מזה. הרגשתי שאי-אפשר יותר, שהכיבוש לא יכול להמשיך. אבל הצורך להירתם ממש התעורר אצלי אחרי רצח רבין. הייתי מעט מאחוריו כשירו בו. רבין למד עם אבא של גידי בכדורי. הם גרו באותו חדר. גידי רצה להגיד לו את זה, והציע שנחכה ליד המדרגות. רבין עצר ודיבר ולחץ ידיים לכל הילדים. ואז הוא התחיל לרדת במדרגות, ואנחנו פשוט ירדנו אחריו. ואז שמענו את כל הבלגן. 

     

    "קודם ראיתי את רבין מעשן את הסיגריה האחרונה שלו. הסתכלתי, כי פעם יוסי שריד אמר שרבין לא מכניס לריאות. והוא דווקא הכניס יפה לריאות. ואחרי שהוא נרצח, אחת המחשבות הראשונות שחשבתי לעצמי היתה, איזה מזל שהוא לא הפסיק לעשן. איזה פראייר הוא היה יוצא".

     

    אבל זה, כמובן, לא הדבר היחיד שעבר לגוב בראש. "היה ברור לי שאני אעשה משהו. אני בעיקרון לא אוהבת להיחשף, לא רוצה שיכירו אותי. תמיד חלמתי להיות דנידין, הרואה ואינו נראה. אבל אחרי רבין לא היה אכפת לי כבר, הצטרפתי בהתנדבות לקמפיין של פרס. ממש נטשתי את הבית לחודשיים בשבילו".

     

    והתאכזבת ממנו?

     

    "לא. אני יודעת שאומרים שהוא בלתי נלאה, אבל אני לא רואה כרגע מישהו בעל שיעור קומה כזה. אני אוהבת את ההתנסחויות שלו, מעריכה ומכבדת אותו ולא מוכנה להשתתף במשחק הזה של לרדת עליו. אני גם חושבת שמה שהוא עשה זה כבר מספיק בשביל שלא נרד עליו עכשיו, למרות הכיף הישראלי הזה להוריד כל מה שהוא למעלה. את מי נביא במקומו, את ברק?

     

    "הדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד על ברק זה שהוא יצא מלבנון. לא אקח ממנו את זה. נפגשתי איתו ביום שהתחילה האינתיפאדה. הוא היה בתחתיות הסקרים והזמין אותי ואת גידי בערב ראש השנה. אני לא יודעת בשביל מה אפילו. לעודד אותו, נגיד ככה. כשהגענו אמרו לנו שהיה בלגן בהר הבית ונהרגו שלושה פלסטינים. רצו לבטל את הפגישה, והוא בכל זאת הכניס אותנו לחמש דקות. אבל הוא לא בא להקשיב, הוא בא לדבר. לספר מה היה, למה לא הצליח לו".

     

    במהלך האינתיפאדה החלה גוב לפרסם ב"ידיעות אחרונות" את הסדרה "מכתב לבן דודי", שמוענה לתושב השטחים זיאד חדאש: "אתם בחרתם בדרך הטרור", כתבה, "ומאותו רגע אנחנו כולנו בגיהנום של שנאה ודם של חפים מפשע. אתם התחלתם, בגללכם אין לכם מדינה, בגללכם אריק שרון הוא ראש ממשלה". וחדאש סיפר לה בתגובה מה קורה לו ולמשפחתו במחסומים. אז החלה לצאת למחסומים, עם דפנה בנאי, אשתו של גברי.

     

    אחרי מה שראית במחסום, הצטערת על הדברים שהטחת בו?

     

    "הוא המשיך להתלונן בפניי ולהפך. אני לא יכולה להיות מאוכזבת מאנשים שאין להם שליטה על חייהם תחת כיבוש. אני יכולה מאוד לכעוס על מישהו שיש לו שליטה והוא בחר להיות חרא של בנאדם. שם אין להם כמעט בחירה. כי כדי להיות טוב במצב הזה אתה צריך להיות קדוש".

     

    מה חידשה לך השהות במחסומים?

     

    "הכי קשה זה לראות קבוצה חדשה של חיילים שמגיעים למחסום עם רצון טוב להיות בני אדם אנושיים, והופכים לחיות. כי אי-אפשר אחרת. אתה עומד מול אלפי אנשים שמחכים ארבע שעות - מורים וסטודנטים ומרצים ורופאים. ואתה רואה את ההשפלות, ומפרידים בין גברים ונשים, ודווקא הבנאלי והלא אלים במיוחד מאוד הפריע לי. זה שלמשל פתאום אומרים להם תסתדרו בשלשות. מדובר על אנשים מבוגרים, הם לא היו בצבא.

     

    "ויכול להיות מצב גם שפתאום יגידו, מי שמעשן לא עובר. קריזה כזאת. נגיד היה רמדאן. עד חמש הם לא אוכלים, לא שותים, עומדים שעות במחסום. מחמש את רואה פתאום בבת אחת 200 סיגריות נדלקות. ואז החיילים אומרים, מי שמעשן לא עובר. והאנשים האלה חוזרים הביתה אחר כך. ואין מצב שזה לא משפיע עליהם בחיי היומיום.

     

    "כל יום שאני במחסום אני רואה מול העיניים איך נולדים מתאבדים. ראיתי ילד בן עשר שעומד עם אבא שלו, והחייל שצועד ממש בטעות היכה עם הקת את הילד, שחטף מכה בראש והשתין במכנסיים. זו היתה פאדיחה של האבא ושל הילד. את רואה כתם כזה. כשניגשנו לשאול אם הוא צריך עזרה, הוא רצה למות, האבא. מה, הילד הזה לא ילך אחר כך להיות שהיד? אין מצב.

     

    "אני בעד מחאה לא אלימה. הם עשו טעות איומה שלא הלכו על סגנון גנדי ההודי. אבל מה אני אגיד לך? כשאנשים גדלים בג'יפה ובביוב, אני לא יכולה לדרוש מהם להיות נעלים ואצילי נפש. מה שהכי מקומם אותי זה שאנשים יכולים לשבת בבתי קפה בתל-אביב ולהתלונן, כשעשרים דקות מהם קורים כאלה דברים במחסום. וזה הרי טירוף מה שקורה שם, זו מדינה ממש מוטרפת לגמרי. הדרך היחידה להסתכל על זה היא כמו על סרט. רק בהומור".

     

    זה מייאש אותך?

     

    "ייאוש לא בא בחשבון מבחינתי. אני מוכנה להודות בחוסר אונים. אני, למשל, כמעט לא כתבתי מאז שהתחילה האינתיפאדה. הרגשתי שאין לי זכות להביע דעה, כי מה אני אטיף עכשיו? למי, מה? אמרתי, זה הזמן להיות צנועה, להפסיק לכתוב ולהתחיל לעשות. ואז ברחתי גם למחסום וגם לדיבור הזה עם המתנחלים".

     

    בשנה האחרונה היא משתתפת במפגשים של קבוצת "שחרית", שיזם הפורום לאחריות לאומית, עם ירון לונדון, אמנון דנקנר ויצחק לבני, עם האליטה של המתנחלים והחרדים. "המטרה היתה לגבש אמנה למקרה של פינוי. להבין מהם מה הם רוצים מאיתנו תמורת התפנות, בלי מלחמת אחים".

     

    מה הבנת שהם רוצים?

     

    "הם רוצים לדעת איזו מין מדינה תהיה פה, למה הם חוזרים. ואנחנו אומרים להם, בואו נעצב ביחד את הבית הזה. הפשרה שאני נדרשת לעשות היא בנושא הדתי. נגיד ככה, אני מוכנה לוותר על חלק מהחופש שלי כחילונית תמורת הדבר הזה.

     

    "הגענו עם המתנחלים למסמך, וברגע האחרון הם נבהלו והחליטו לא לחתום עליו. בעיקרון היה כתוב שם נגד מלחמת אחים, שהכרעות דמוקרטיות מתקבלות, שאין אלימות ואין סרבנות משני הצדדים. ואז יש שתי תזות, האחת שלפנות אנשים מביתם זה נורא, והשנייה היא שלשלוט על עם אחר מסכן אותנו מבחינה מוסרית. זו היתה הבעיה שלהם שהם לא הסכימו לחתום על המסמך, זה היה רגע מאוד מתסכל. אמרתי, אני פראיירית. נסעתי שנה וחצי לירושלים כל פעם, ואני שונאת לנהוג לירושלים. לא סובלת את הכביש הזה".

     

    אחרי רצח רבין התחילה גוב ללמוד יהדות במכון קולות. "הייתי חייבת לברר לעצמי, אם אני ויגאל עמיר שנינו יהודים. והתחלתי ללמוד גם לצורך הוויכוח, כדי שיהיו לי כלים בדיאלוג עם אנשים מהסוג הזה. בקולות מלמדים את הצד היפה של היהדות. גיליתי שליהדות יש פנים יפות. ומה שהפוליטיקאים הדתיים ורבני יש"ע מראים לנו זה עיוות של היהדות. הייתי הולכת אפילו רחוק יותר ואומרת שרבני יש"ע שכחו מה זה להיות יהודים. ובהקשר של מלחמת אחים, שבשום מקום בתנ"ך לא כתוב שארץ ישראל יותר חשובה משלמות העם".

     

    לפני ארבע שנים הקימה עם דדי צוקר, דנה מזי"א, צביה ולדן ואחרים בית תמחוי בתל-אביב. למרות שגדלה בבית אמיד, המצוקה הזו אינו זרה לה. "אבא שלי היה מאוד עשיר, והפסיד ביום אחד את הכל. כבר יצא לי להיות במקומות נמוכים בחיים שלי, כשהייתי בגיל ההתבגרות. הוא אף פעם לא דיבר על הנפילה, הוא לא פתח את זה אף פעם".

     

    אם גוב תקשיב לעצות של מזי"א, הסיפור של האב יעמוד במרכז המחזה הבא שלה. "הסיפור המכונן של חייו בכלל היה שהוא נולד למשפחה חרדית אחרי שני ילדים שמתו. וכשהוא נולד סגרו אותו שלוש שנים בחדר, עם תרנגולות כל היום מעל הראש וכל הדברים האלה, בשביל לשמור עליו. הוא היה הבן הבכור ששרד. כתוצאה מזה הוא נהיה נורא פחדן. אחרי הרבה תרגילי אומץ הוא התגבר על הפחדים ועבר לאזור המרכז. היתה לו מסעדה, צ'ין צ'ין, בבן-יהודה. אוכל צרפתי. וזה נכשל".

     

    זה לא היה מקום שהבוהמה ישבה בו?

     

    "מה פתאום. אף אחד לא ישב. זו היתה הבעיה. עדנה תמיד אומרת לי, למה את לא כותבת מחזה על אבא שלך? אבל יש דברים שאני עוד לא יכולה לגעת בהם, כאב שאני לא מתקרבת אליו בכתיבה. כנראה עוד יגיע רגע כזה. בינתיים מתאים לי לכתוב ככה, קצת רחוק, על זאביק מהטייסת".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    ענת גוב. "בגברים יש משהו ילדותי"
    צילום: גבי מנשה
    צילום: ערוץ 2
    גידי גוב. ריגושים באולפן
    צילום: ערוץ 2
    לאתר ההטבות
    מומלצים