להקת האחים בלוז בישראל

"אתם הייתם מרכז העצבים של להקת בלוז גדולה, ותראו מה יצא מכם. 'מרף וצלילי הקסם'? אני לא מאמין לאן הידרדרתם". במילים אלה פתח ג'ייק "ג'ולייט" בלוז את נאום התוכחה שלו, שנועד להחזיר את נגני "האחים בלוז" לסיבוב הופעות, שמטרתו גיוס 5,000 דולר להצלת בית יתומים. אבל רגע, בואו נספר את הסיפור מתחילתו.

ב-1976 היתה "מוצ"ש בשידור חי" הדבר הכי נכון לראות בטלוויזיה האמריקנית. דור המייסדים, שכלל את ג'ון בלושי, דן אקרויד, ביל מאריי גילדה רדנר ואחרים, היה אז בשיא פריחתו ואמריקה כולה חיכתה לראות מה "המטורפים משיקגו" יעשו בשבת הקרובה. להקת הליווי של המופע הונהגה על-ידי הקלידן פול שייפר (לימים הסייד-קיק של דייב לטרמן), שהשקיע ובחר נגנים משובחים ובעלי נוכחות בימתית עזה: סטיב קרופר, לו מאריני, מאט מרפי, אלן רובין ואחרים. בהתחלה היתה זו "להקת הליווי של מוצ"ש בשידור חי", אבל אתם מכירים אותם כלהקת "האחים בלוז". בהרכב דומה, פחות או יותר, החבר'ה האלה יופיעו כאן השבוע (במועדים שיצוינו בסוף הרשימה).

כמו כל דבר טוב, גם מוסד "האחים בלוז" נולד במקרה: דן אקרויד, שהיה המשתתף המוסיקלי ביותר בחבורת "מוצ"ש", הדביק את בלושי באהבתו לרית'ם-אנד-בלוז והשניים רתמו את להקת הליווי של "מוצ"ש" ליצירת קטעי חימום עבור הקהל, קטעים שלא שולבו בתוכנית עצמה. יום אחד הציע מישהו לנסות את הקטעים האלה "באוויר" והשאר – מה לעשות – זה באמת הסטוריה.

יצירת מופת אלמותית

ההופעה הראשונה לא כללה את הגרדרובה המוכרת של "האחים" (החליפות, העניבות הצרות ומשקפי השמש). בלושי ואקרויד הופיעו מחופשים לדבורים ושרו את I am a King Bee. התגובות הנסערות לקטע הבהירו לחבורת "מוצ"ש" כי העם צמא לבלוז והדמויות הפיקטיביות של ג'ייק ואלווד בלוז הובאו לקידמת הבמה.

ה"אחים" הפכו לסמל המסחרי של התוכנית ועד מהרה חצתה הפופולריות שלהם את גבולות המרקע. להקת הבית של "מוצ"ש" הפכה ל"להקת האחים בלוז" ויצאה לסיבוב הופעות מצליח ברחבי היבשת. הסיבוב הפך לאלבום ("מזוודה מלאה בבלוז" – מחווה למזוודה אליה היה גיי'ק בלוז כבול בתחילת כל הופעה) וכל זה כבר היה יותר מדי בשביל הבמאי ג'ון לנדיס.

לנדיס הכיר את את אקרויד כאשר תהילת "סרט מטוגן" שלו עדיין היתה טרייה. אקרויד הציע לו לקחת את הסיפור הפיקטיבי של "האחים בלוז" צעד אחד קדימה וכך נולד ב-1980הסרט המופתי, שבמקרה או לא – ישודר ביום רביעי בערב בכבלים, ממש בצמידות להופעת הבכורה.

מבקרי הקולנוע המקצועיים מתחרים ביניהם על כמות ההכפשות שניתן ליידות בסרט הזה. אבל אנו יודעים גם יודעים, כי מדובר ביצירת מופת אלמותית; ככל שנצפה בה וככל שנתוודע יותר למשפטי המחץ שלה, כך נהנה יותר מאינספור הניואנסים שלנדיס ואקרויד זרעו כמעט בכל פינה. באותה נשימה נזהיר את הקורא הנבון מפני צפייה לא מתוכננת בסרט ההמשך שיצרו השניים ("האחים בלוז 2000"), סרט שהביטוי "חומץ בן יין" מתגשם בו באכזריות.

להקת "האחים בלוז" היתה שחקן משני בעלילה. הנגנים שיחקו את עצמם וקיבלו מספר שורות מפתח, איש איש לפי יכולתו הפילמאית: מאט מרפי, הגיטריסט האפרו-אמריקני, זכה לגלם את בעלה של אריתה פרנקלין. לו מאריני (שהיה סתם סקסופוניסט ארוך שיער) שיחק את השוליה שלו. החצוצרן אלן רובין כנראה בלט במיוחד במבחני הבד, שכן הוא קיבל תפקיד חשוב במיוחד (רב המלצרים במסעדה המפוארת). לנדיס הקפיד לתת לכל אחד מהם לפחות שורה אחת וכך גם דמות שתקנית כמו הבסיסט דונלד דאן זכתה להגות שורת מחץ אופיינית לסרט ("האחים בלוז יכלו להפוך שתן של עזים לדלק!").

מנת היתר סיימה את החגיגה

גם לפני סרט הקולנוע היה קשה להבין מהי בדיוק החיה הזו, הנקראת "האחים בלוז"; כמו "ספיינל-טאפ" בשעתה, גם "האחים" היו להקה שנולדה קודם כל על המסך ורק אחר-כך קיבלה חיים משל עצמה. בניגוד לחבורת "ספיינאל-טאפ" (שהיו נהדרים בסרט של רוב ריינר ואיומים בהופעות עצמן), הצוות של "האחים" רק הרוויח מהיציאה החוצה. סיבובי ההופעות – במיוחד לאחר סרט הקולנוע – היו מוצלחים במיוחד, ההרכב הנפיק תקליט פלטינה אחד אחרי השני והגיע גם לתקליט אוסף. מי שנבר פעם בערימת התקליטים שייצרו "האחים", לא יוכל לשכוח את הביצוע המדהים של אקרויד לשיר "בסקוויט מגומי". אקרויד הוא אולי לא הטוב שבשחקני הוליווד, אך הוא לבטח חיית הבמה המוסיקלית הגדולה שבהם. לפחות פעם.

החגיגה הסתיימה ב-5 במרץ 1982, עם מנת יתר גדולה במיוחד שלקח בלושי. אקרויד ויתר על הסצינה הבימתית והלך לעשות עם לנדיס סרטים כגון "משנה מקום משנה מזל" וחבורת הנגנים כבר החליפה מספרי טלפון ופרטים לצורך התכתבות הדדית. אבל כאן נכנס לתמונה אפקט ה"קאלט" של הסרט, שהתחיל לפעום בעוז רק אחרי מותו של בלושי. חבורת הנגנים התאחדה שוב ב-1988 לסיבוב הופעות ומאז הם ביחד, בהרכבים משתנים, מסביב לעולם.

קשה לטעות בסאונד של "האחים בלוז"; ההרכב הגנטי של הנגנים מייצר חבילת R&B קלאסית מבית היוצר של חברת התקליטים "סטקס/וולט" (שישבה בממפיס), המגובה בצליל שיקגואי אופייני (ובעיקר מזכיר את הצליל של להקת "שיקגו" בגילגול הראשון והמופלא שלה ו"דם יזע ודמעות"). הדבר אינו מקרי, שכן חברי "האחים" התארחו בהרכבים האלה לא פעם. היפה בסאונד של "האחים" הוא העובדה שאם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע את הכוריאוגרפיה המוכתבת לסוג כזה של הופעה. אתם יודעים: הנשפנים קמים בפראזה מסויימת ומתיישבים באחרת, פה הטיית הגוף ימינה ופה זקיפת הראש לאחור…

סקציית הנשיפה של "האחים" היא עמוד השדרה של ההרכב. היטיב לאבחן זאת המנוח פרנק זאפה, שלמרות שתמיד היו לו בסטוק נשפנים קבועים ש"מכירים את החומר" – הוא גייס את לו מאריני ואת טום מלון (אותם הכיר ב"מוצ"ש" בה התארח) לסיבוב הופעות שגרר את האלבום "זאפה בניו-יורק". הדבר הכי חשוב לנשפנים בלהקת R&B אינו יכולת וירטואוזית אישית, אלא היכרות מעמיקה זה עם זה. ואת זה הם עושים טוב מכולם.

הקולונל, דונלד דאק ומיסטר פביולס

ומילה אחרונה על כינויים. במקום שממנו בא סטיב קרופר (מיזורי), אתה לא יכול להסתובב בעולם ללא כינוי רשמי. הפטנט הזה חילחל במהירות לאיזור "מוצ"ש" ולכל מה שבא אחריה. לכן סטיב הוא "הקולונל", מאריני הוא "בלו לו", דאן נשאר "דונלד 'דאק' דאן", מאט היה ל"מאט 'גיטאר' מרפי ורובין ל"מיסטר פביולס". בדף המידע שהפיצו יח"צני המופע בארץ המשיך מישהו את הקו והעניק לרוני פיטרסון, המתאזרח שיישתתף בחימום "האחים" את הכינוי "מאד גיטאר". אם אני פיטרסון, אני אומר תודה על הזכות לחלוק במה אחת עם הקולונל ונוזף במשרד היח"צנות על הקופירייט העלוב.

הופעת "האחים" הערב (יום רביעי) בוטלה, אולם הם יופיעו מחר (יום חמישי) ב-20:30 באמפיתיאטרון "ווהל" בת"א וביום שישי, ב-21:00, ב"פוקצ'ה" בחיפה, כמתוכנן. מההרכב המקורי שרדו הקולונל, מרפי, בלו לו ומיסטר פאביולס. יבלטו בחסרונם המתופף ווילי האל והקלידן מרפי דיון. לוותר בגלל זה? מה פתאום. הם בשליחות מטעם אלוהים.