שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עכשיו היא נער מאוהב

    היא מתגעגעת לפריחת הדובדבן על גדות הדנייפר, אבל מרגישה ישראלית. האמהות גרמה לה להיות אחראית יותר, אבל היא עוד מרגישה ילדה. אחרי עשרות תפקידים רציניים, יבגניה דודינה, מכוכבות תיאטרון גשר, משחקת נער מאוהב ב"נישואי פיגארו". "יש בי מקומות של ילדותיות. יש רגעים שהבת שלי מדברת יותר בהיגיון ממני"

    "יש הרבה דברים שאני סוחבת איתי מהילדות. זה לאו-דווקא אירוע מסוים, אבל מלא ניואנסים שאספתי. מהאינטונציות של סבתא שלי חיינה, מהריח של עצי הדובדבנים מתחת לחלון שלי, מהאווירה בבית, מהקול של אמא שלי. לפעמים בבית היתה אווירה טובה, כי אמא שלי בן-אדם נורא עדין, ולפעמים היו התפרצויות של אבא, כמו מים שקטים שפתאום סוערים".

     

    יבגניה דודינה, מכוכבות תיאטרון גשר, אישה של ניואנסים, אוספת לה תפקיד אחר תפקיד, הצלחה אחרי הצלחה. כמות הסופרלטיבים ששפכו עליה מבקרי התיאטרון, לא גורמת ללחייה להעלות סומק, אלא רק ממריצה אותה לקום בבוקר ולהמשיך לעבוד.

     

    אחרי "העבד" (שזיכה אותה בפרס שחקנית השנה בתיאטרון) ועשרות תפקידים קודם, דודינה מרשה לעצמה עכשיו אתנחתה קומית בקומדיה המוזיקלית "נישואי פיגארו". סיפור אהבה נפתל ומלא תככים. דודינה היא כרובינו, הנער הלא יוצלח בעל המבט המצועף, שמאוהב ברזונת ובעיקר באהבה ("מה חדש לי בתפקיד? שזו הפעם הראשונה שלי בתיאטרון שאני מדביקה שפם").

     

    ב"עיר" גילמת ילד בן 11 וכאן נער בגוף של אישה. נוח לך עם זה?

     

    "קודם כל במחזה הזה זה תנאי. חוץ מזה, אני חושבת שכרובינו הוא נשי. הוא עדין ושביר. אני חושבת שהוא עוד לא החליט לגבי הזהות המינית שלו. לשחק כמו ילדים זה משהו שתמיד נורא כיף לשחקנים. אני שמחה שיש לי אפשרות לעשות בשמחה שטויות. זה נותן כוח להמשיך הלאה".

     

    דודינה, שנשואה למלחין הבית של גשר, אבי בנימין, ואמא לאנה, בת 8, נולדה בעיירה קטנה על גדות הדנייפר. "אפשר להגיד שהחיים שלי התחלקו עד עכשיו לכמה שלבים, וכל מה שקרה, קרה באופן לא מתוכנן. עד גיל 14 גדלתי בלי דאגות בכלל, בלי חלומות על עתיד. גדלתי בעיירה קטנה על יד השדות. טבע והיביסקוסים מסביב. היתה לנו תחנת רכבת ליד הבית ותמיד הייתי מסתכלת על הרכבות שעוברות ליד החלון שלי. הייתי ילדה כזאת רומנטית שקוראת ספרים. הייתי חוזרת מבית-ספר ולא הייתי מתיישבת לאכול בלי לקרוא ספר.

     

    "היו לנו בגינה עץ דובדבנים, עץ תפוחים ותרנגולות ותמיד הייתי הולכת עם סבא שלי להאכיל את התרנגולות. אמא היתה רופאת ילדים ואבא מורה, ואני חייתי את החיים עד גיל 14 בלי להתחשב בשום דבר לשנייה. הייתי ילדה שמחה, קומוניקטיבית ורומנטית. אחר-כך התחלתי לחלום על תיאטרון, לקרוא ספרים על תיאטרון, והבנתי שאני ממש לא רוצה להישאר בעיירה הזאת".

     

    התחנה הבאה היתה מוסקבה. לימודי משחק. הפגישה עם יבגני אריה, היום המנהל האמנותי של גשר, שינתה את חייה. הוא בא לראות את אחת מהצגות הסיום שלנו בבית-ספר למשחק, ואמר לבמאי הראשי של תיאטרון מאייקובסקי על איזו מישהי שהוא ראה בהצגה. וזאת הייתי אני. נורא מהר נוצרה בינינו שפה משותפת, ומאז הכול שייך להיסטוריה".

     

    מה יבגני בשבילך?

     

    "קודם כל הוא בשבילי מורה, ואני מרגישה שלא מיצינו את זה אפילו בחצי. הוא איש שנותן ביטחון במקצוע וזה מקצוע מלא ספקות, פרנויות וחוסר ביטחון. להגיד עליו חבר או ידיד, זה לא. הוא בן-אדם ששומר דיסטנס. אני חושבת שזה נכון שיש כבוד לבמאי, למאסטר, כשזה לא סתם פוזה חיצונית. יש לי אליו הרבה כבוד והדעה שלו חשובה לי. אפשר להגיד שאני מאמינה בו כשאנחנו עובדים, אבל זה לא אומר שהוא תמיד צודק".

     

    יש בך ילדותיות?

     

    "יש מקומות כאלה. יש רגעים שהבת שלי מדברת יותר בהיגיון ממני. אני חושבת שבכל בן-אדם יש ילדותיות. גם יבגני אריה נראה לנו אדם רציני, אבל הוא לפעמים ילד קטן חסר ביטחון. הרבה פעמים אני די בורחת לעולם שלי, מפנטזת כל מיני דברים ונהנית להיסחף עם הפנטזיה".

     

    לא בא לך לפעמים להעיף את הכול ולנוח?

     

    "בא לי להעיף את הכול לרגע, לא להעיף לגמרי. לפעמים בהחלט אני מתעייפת ורוצה לנוח ולמלא את הכוחות מחדש, כי אני בסך הכול מבזבזת המון כוח בעבודה הזו. יש שנים שאני לפעמים נורא עייפה ורוצה כן לנוח ולשבת בבית, ואז אני יושבת יום-יומיים ומתחילה להתחרפן".

     

    איך החיים בקולקטיב?

     

    "אני חיה עם זה בסדר גמור. זה תמיד לא פשוט להיות בין אנשים, בלי קשר לקולקטיב, אבל התיאטרון בשבילי הוא מעניין, טוטלי, סוחף. הקושי זה שלפעמים אתה מרגיש פקיד. או.קיי, אז יש בבוקר חזרה ובערב הצגה, וכל הזמן אתה מחפש איך לא להפוך לחייל, לפקיד. מבחינתי זה טוב שהתיאטרון נוסע מדי פעם לחו"ל. יש חוויות חדשות וקהל אחר ונוף אחר".

     

    קולקטיב בשנת 2004 זה לא קצת אנכרוניסטי?

     

    "לא, זה לא אנכרוניסטי. יש בזה מלא יתרונות. כל פעם כשאני הולכת לעבוד עם מישהו בקולנוע או בהפקה מחוץ לתיאטרון, לוקח לי זמן להתרגל אליו. אם שמת לב, לכל הבמאים הטובים של הקולנוע יש את אותם שחקנים, כי זה דבר נורא יקר במקצוע. אם כבר נוצרה שפה והבנה לא מוותרים עליהם בקלות".

     

    את טיפוס חרדתי?

     

    "יש לי את הצדדים האלה, בהחלט, אבל אני לא בן-אדם שנכנס לחרדות ומתמכר אליהן. אם את מטפסת על חרדה ונשארת שם הרבה זמן, בסופו של דבר היא יכולה להגשים את עצמה".

     

    את עדיין מרגישה רוסייה?

     

    "נסעתי עכשיו למוסקבה עם 'העבד' ו'שושה', למקום שלא הייתי בו 12 שנה. חזרתי לנוף שהתרגלתי אליו, לשפה, למבטים, לאנשים, למנטליות. הרגשתי נורא טוב להיות בבית, אבל הרגשתי גם שהגיע הזמן לחזור הביתה. אני גם לא מרגישה שיש לי אופי רוסי במובן הקלסי של המילה. אני חושבת שבמנטליות הרוסית, ביחד עם כל השמחה, יש הרבה מקומות אפלים. אין דוגמה יותר טובה מדוסטויבסקי, שמתאר את הדרך מאהבה לשנאה ולרצח. אצל הישראלים הכול הרבה יותר פשוט ושקוף".

     

    מה שינתה בך האמהות?

     

    "האמהות שינתה פרופורציות לחלוטין, גם ביחס לתיאטרון. זה נתן לי אחריות שלא הרגשתי קודם. את רואה את העיניים האלה שמצפות ממך, את התלות הזאת, ואת רואה עד כמה זה תלוי בך".

     

    איזה אמא את?

     

    "איזה אמא אני יכולה להיות כשאני כל ערב הולכת להצגה והילדה שלי אומרת: 'אבל אצל כל האנשים זה הפוך. מגיע הערב, כולם מתיישבים סביב השולחן, ואתם כל ערב יוצאים'. לפעמים, כשאנחנו עובדים בשישי-שבת, זה מטריף אותה והיא אומרת: 'אני מבינה שמשטרה עובדת בשבת, יכולים לבוא גנבים, כשמכבי אש עובדים בשבת, יכולה לפרוץ שריפה, אבל למה תיאטרון צריך לעבוד בשבת. מי צריך את ההצגה הזאת כל-כך דחוף. הרי אלוהים החליט שאסור לעבוד בשבת. מה, התיאטרון לא מפחד מאלוהים?"

     

    אנה לא מבקשת אח או אחות?

     

    "בוודאי שכן".

     

    ומה את אומרת לה?

     

    "אני מתחמקת".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אביגיל עוזי
    יבגניה דודינה. "אני לא בן-אדם שנכנס לחרדות ומתמכר אליהן"
    צילום: אביגיל עוזי
    לאתר ההטבות
    מומלצים