רגשות מעורבים
ב"מחפשים את דורות" אני מרגיש פספוס, ואולי אפילו הרגשת זלזול. באלבום עשרה שירים בלבד, רובם נגמרים מהר מאוד וממשיכים אותם קטעי מוזיקה ארוכים, מצויינים אמנם, אבל ממוחזרים להפליא
אלבומם הראשון של שוטי הנבואה ראה אור יום בערך בשנת הבר מצווה שלי, ולאחר ארבע שנים של אלבום אחד ו-14 שירים חסרי פספוסים ללא יוצא דופן, השוטים שיחררו את הסינגל הראשון מתוך אלבומם החדש, "מחפשים את דורות".
סיפורם המוזר של שוטי הנבואה על התאחדות מוחות ורגליים, על מנת לצאת למסע חיפוש אחר האתון האבודה ואולי גם אחר עצמם, תוך כדי התחברות מחדש ויצירת אלבום שני, הוא ספק אמת, ספק אמת שיווקית. אבל כבחור שחיכה יותר מדי זמן לצאת אלבומם השני של השוטים מן הצפון, הסיפור שמלווה לא ממש רלוונטי כמו האלבום עצמו. ולאחר שתי הופעות אנרגטיות ומהנות של החבר'ה בחודש האחרון, לא שקלתי פעמיים אם לקנות עכשיו, או אח"כ.
גם הפעם השוטים לא אכזבו ודאגו לכך שהקהל האדיב והנאמן אשר משלם מכספו הטוב (לעזאזל שכחתי כמה זה יקר), יקבל תמורה מלאה. עטיפת האלבום מציגה את החברים צועדים על פסגות, כשברקע בוערת שמש שוטת נבואה, ומלבד מילות השירים וקרדיטים הרגילים, החוברת נפתחת למפה סוריאליסטית מעט, שנלוות בתמונות הזויות משהו של חברי הלהקה, ההמשך הטבעי לקליפ של "ידיעה". חברי הלהקה ללא ספק לקחו קשה מדי את הסרט "שר הטבעות" וקיבלו ממנו השראה רבה, מה שבהחלט מוסיף לצאת האלבום רובד דרמטי ועלילתי, נו... שיהיה...
לחובבי הלהקה, ובניהם אני, כמעט בלתי אפשרי לתת הזדמנות מלאה ואובייקטיבית על האלבום החדש, מבלי ניסיונות השוואה לא הוגנים לאלבום המיתולוגי, ואין סיבה שננהג אחרת. השוטים, במשך זמן לא מועט ביססו את עצמם בצורה משמעית כלהקה של אלבום אחד, נעלמו מהשטח, והשאירו את הקהל שלהם (שעם הזמן התווספו אליו קבוצות גדולות של בנות 12 ש"בקטע", וחבל שכך), עם חסך גדול ותאווה לעוד. אך שוטי הנבואה לא התקפלו אל מול האתגר, לקחו את זמנם, ובלי התפשרויות מוזיקליות הוציאו אלבום שינסה לעמוד בסטנדרטים שאחיו הגדול הציב בגאווה.
קשה לי לכתוב על האלבום לטוב או לרע מבחינה משמעית, מכיוון שהרגשות שלי מאוד מעורבים. אני מרגיש פספוס בשביל השוטים, ואולי אפילו הרגשת זלזול מצדם. באלבום עשרה שירים בלבד, רובם נגמרים מהר מאוד וממשיכים אותם קטעי מוזיקה ארוכים, מצויינים אמנם, אבל ממוחזרים להפליא. מבחינת הכתיבה, אי אפשר להגיד בדיוק שהשוטים התבגרו או השתנו בצורה ניכרת, הם הלכו על אותה דוגמה של האלבום הקודם ומעבירים את המסרים בדרך המיוחדת שלהם, קצת פאן, קצת הרצאות במסווה של פעם בלדות פעם רוקיזם רך, הכל בטעם טוב. משהו שקשה להתעלם ממנו זה הרגשה של גלגול נשמות של שירים מהאלבום הקודם
.
למשל "אין סופי" המצויין, שבדרך כלל פותח את ההופעות, לא יכול שלא להזכיר לי את "הכל מן ג'ה". וגם "אמונה", שהוא הבחירה שלי לשיר המעיק של האלבום, לעומת גרסאת המקור המצוינת, "הייתי מניאק". "מי שם ידו" הוא השיר האהוב עליי באלבום, פרי יצירתו של אברהם טל, הצעיר מבין שלושת הסולנים. הלחן שלו, אגב, הוא מהטובים ששמעתי לאחרונה.
"בבניין" הוא מן רצועת סמבה מגניבה שמתפתחת למסיבה של שיר אחד, בניצוחו של הקלידן המצוין שאול עשת. אגב, בקטגוריית האירוח התמוה של האלבום, מתארח אדון עידן רייכל על האקורדיון בשיר "לובש חם", השיר הFאנקי של האלבום.
בשנית, סיפקו שוטי הנבואה למוזיקה הישראלית עוד סיבה להתגאות, סאונד יחודי ומזהה וכתיבה אופיינית לשוטים, יצרו את אחד האלבומים המיוחדים של השנה האחרונה במוזיקה הישראלית לדעתי. אמנם הכימיה המצוינת בין חברי הלהקה באה לידי ביטוי יותר טוב באלבום הראשון ובהופעות המצוינות כל פעם מחדש, אך "מחפשים את דורות" בהחלט אלבום שעומד יפה בפני עצמו.
הרגשה של גלגול נשמות
מומלצים
