נלחמים בספרדית

אחרי "סטלינגראד" ו"נפילת ברלין", כשאנטוני ביוור הסתמן כהיסטוריון צבאי מרתק, בעל מעוף מדהים ורגישות עילאית לבני אדם, כולל אלה שאינם חיילים – עטתי על "מלחמת האזרחים בספרד" בתחושה, שהנה מגיע הספר ובו התשובות לכמה מן השאלות שמעוררות עד היום מחלוקת בספרד – וכבר פחות מחוצה לה, משום שהמלחמה ההיא מתפרשת – לא בצדק – כמין קדימון מפלצתי בפני עצמו, אבל רק קדימון, למלחמת העולם השנייה.

מי שמנסה ללמוד בעצמו על אודות מלחמת האזרחים שניטשה בחצי האי האיברי בין השנים 1936-1939, יגלה עד מהרה כי אין יותר מדי ספרים טובים שמהווים מבוא היסטורי לסקרן תאב-הדעת. קל יותר להתוודע אל הקלישאות המרהיבות של המלחמה: הנה ה"גרניקה" של פיקאסו – אבל מה בדיוק הוליך לטבח שהיא נועדה לציין? הנה הסיסמה "הפאשיזם לא יעבור", שמסמרת שיער בכל שמאלני מתחיל, אבל האם הפאשיזם הספרדי היה כולו רע? הרי פראנקו, שכוחותיו ניצחו במלחמת האזרחים, תרם לאיחודה וביצורה של ספרד, כמו גם ליצירת חוסן כלכלי שלה, ומנע ממנה להיכנס למלחמת העולם השנייה. והאם השמאל על ריבוא פלגיו וגרורותיו באמת היה הצד הטוב והמיטיב לאורך כל הסיפור, או שמא מאחורי השירים היפים שהותיר לנו מן המלחמה ההיא מסתתרים גם מעשי טבח ואכזריות בנוסח הפשיסטים?

ביוור מסתבך

ביוור מתחיל, ובצדק, בהנחה שקוראיו העתידיים אינם יודעים דבר וחצי דבר על ההיסטוריה של ספרד. וודאי לא בוגרי מערכת החינוך בישראל, שיכולים אולי למתוח קו ישר בין גירוש ספרד ב-1492 לבין הפיגוע בתחנת אטוצ'ה, אבל לא יכולים לציין לאורכו של הקו שום תאריך משמעותי. רקע פוליטי, איפוא: מימי הכיבוש המוסלמי ועד לשליש הראשון של המאה העשרים חולפים בזה אחר זה בסך האינקוויזיציה ובעלי הקרקעות, האצילים ושכירי החרב, מנהיגי הפועלים והמלוכנים המושבעים – וקצת קשה לעקוב. התחושה שביוור נוטע בקורא כבר בפרקי הפתיחה היא, כי הספר בעצם מיועד למתקדמים, והוא מרענן את זכרונם של אלה אבל לא מספק תשתית עובדתית רחבה מספיק ומקיפה די הצורך למתחילים. ההקדמה טלגרפית מדי, וחבל.

נניח שקוראים פעמיים ושלוש, ומצטיידים בעיפרון שיסייע לזכירת ראשי התיבות המרובים בטקסט, ומחליטים בכל זאת לצלוח את מלחמת שלוש השנים. כאן מתחילה בעייה נוספת. ביוור הוא היסטוריון צבאי, ובזה כוחו. ב"סטאלינגראד" הוא הפליא לתאר מערכה ממוקדת בין שני צדדים, ושילב את הידע ההיסטורי העצום שלו עם כישוריו ביצירת דרמה ספרותית משובחת. ב"נפילת ברלין", למרות שמספרם של השחקנים היה גדול יותר, שמר ביוור בהתמדה על עקרונות סיפוריים של מתח דרמטי שעה שבנה, בתבונה ומתוך כבוד לכל הצדדים, את יסודות הטרגדיה הברלינאית. כאן, לצערי, הוא מסתבך.

כי מלחמת האזרחים בספרד היתה מלחמה שלא הוכרעה בקרב אחד, אלא בהתשה מתמדת. ופרטי הקרבות באמת לא כל כך חשובים בתום ששים שנה ויותר: מה שחשוב הוא האקלים הפוליטי המזעזע שאיפשר את המלחמה הזאת, באמצע אירופה, איש באחיו. מה שחשוב לא פחות הוא צביעותן של המעצמות שהיה להן נוח להעלים עין מפאשיזם איברי שלא סיכן את האינטרסים שלהם, כמו גם התערבותה של ברית המועצות, המעצמה היחידה שעמדה בגלוי לצד כוחות השמאל.

איפה המארגנים?

ביוור נאמן לעובדות ואינו נאחז באותה תחושה רומנטית שבנתה את "הבריגדה הבינלאומית" של מתגייסי העולם המערבי שחשו לעזרת הסוציאליסטים או הקומוניסטים או האנרכיסטים. הוא קרוב יותר ברוחו לספקנות ופסימיזם של ג'ורג' אורוול ב"מחווה לקטלוניה", ומובן שבחלוף הזמן המידע שעומד לרשותו מקיף יותר מזה שנגלה לעיניו של הסופר הבריטי בן הזמן ההוא. ביוור משכיל לחנך את קוראיו

לפתח מבט קצת יותר מרוחק, ולכלול בתוכו גם אינספור מעשי אכזריות של השמאל הפרוגרסיבי-בעיני-עצמו: אבל בשעה שעושים זאת, גם טובעים בפרטים מאוד לא נחוצים, ודאי לא נחוצים לקוראים מתחילים, של קרבות עלומים בכפרים שאת שמותיהם נשכח מייד ובערים שעברו מיד ליד.

מה שחסר לי בספר הזה הוא אותו כושר ארגון שביוור הפגין במערכות אחרות ובספרים אחרים, אותה יכולת להתנתק מן היום-יום של המערכה ולזכות אותנו במבט-על חכם. כיוון שאין לי ספק בתבונת המספר שלו ובחוכמת ההיסטוריון, אני בהחלט מוכנה לקבל שהבעייה היא שלי בלבד. כלומר, בעייה של מי שניגש אל הספר הזה ללא הכנה מוקדמת מספרים קודמים, וחווה תיסכול עמוק מכך שאנטוני ביוור לא כתב את הספר הקודם, שכה נזקקים לו כשקוראים את זה.