על המדף: 3 דיסקי טראנס חדשים
אוסף מקסיקני חסר חן, אוסף בינוני מהלייבל של ג'ינו וג'יגה ואלבום לא רע של אבי לוי
פסייקומקס הוא התחלה של סדרת אוספי טראנס שאפתנית, שמבקשת להתבסס על טהרת האמנים המקסיקנים. קדמו לו שלושה סינגלים, שכולם, כולל האלבום החדש, יצאו תחת הלייבל של הרכב הטראנס הישראלי, אנאלוג פוסי.
האוסף עצמו מתאפיין באווירת פול-און עבשה למדי – רוב הקטעים נשמעים מיושנים, כמו בירה מקסיקנית דלוחה למדי. רובם מתבססים על עיקרון המלודיה הרנדומלית, והמעברים בין קטע לקטע משמימים ומעוררים בעיקר פיהוק. המקצב הכללי השולט כאן הוא על סקאלת ה-145 BPM, כך שאפשר לתקלט קטעים כאלה במסיבה, אך הערך המוסף של האוסף, למעט מספר קטעים (Sharigrama, אומן שלזכרו מוקדש האלבום, וגם Mindelight), נופל בין הכסאות, וחבל.
אוסף שונה, בלי אמנים ישראלים, יכול היה להיות שינוי מרענן בהשוואה לרוב החומרים שיצאו בתקופה האחרונה, אך דווקא אוסף כזה, עם אמביציות להיות אלטרנטיבה לסצינה הישראלית, מתרסק בצורה חסרת חן למדי.
Psybration: Fundamental Progression
עוד מוצר מהלייבל של ג'ינו וג'יגה, והפעם בטאץ' הישראלי/אירופאי המבטיח. גם כאן מאיים האוסף ליפול ולהתרסק קשות, אך הוא ניצל בעיקר בזכות כמה אמנים שנותנים לו את החידוד הסופי. טגמה השוודי בקטע מהנה למדי נותן פה ברייק מעניין מכל ההפגזות מסביב. גם זירוטוניין, האיש וההארד קור, נותן פה קטע פול-און קליל למדי, עם לופים טקנואידים וגרוב מקפיץ.
כמובן, נוכחות ישראלית הינה חובה – מיכה "אקוטק" בקטע גרובי/פאנקי. מגנטריקס גם נותנים גיחה עם קטע שחותם את האלבום, באווריריות ומלודיות אופיינית, עם כמה קטעי סרט אימה שגורים. תוכלו למצוא פה גם כמה שמות לא כל-כך מוכרים, כמו Meller, או כאלה ששיחררו קטע או שניים ונעלמו, כמו Vazik.
השילוב המוכח מזה שנים של אמנים ישראלים ואמנים אירופאיים עובד שוב, אך באופן כללי האוסף הזה הוא בינוני למדי, ולא מספק את הסחורה באופן מלא.
UltraVoice - Art of Voice
מבית קומ.פקט יוצא אלבומו השני של אבי לוי, בן 27 מקריית ביאליק. לוי, שכבר הוציא אלבום אחד בקומ.פקט, לקח לעצמו שנה, בה ביסס את עצמו על קו ישראל-ברזיל. בין לבין הוציא את אלבומו החדש, Art of voice.
האלבום עצמו מאופיין באווירת פול-און קלילה, לא מחייבת, ובעיקר בעיקר – כיפית. זהו אלבום מקפיץ, עם עבודת סאונד סבירה, שאפשר בשקט לשבת ולשמוע בבית עם חברים, או גם לרקוד אתו ביערות, בבריכות או במועדונים. Ultravoice התברך בכישרון לפתיחות דרמטיות במיוחד, ורוב הקטעים שלו נפתחים בצורה שמזכירה לא מעט את אינפקטד מאשרום, או את הפתיחות האפיות של עופר דיקובסקי ויהל.
חלק מהקטעים נופלים ברמתם מכלל האלבום, אבל באופן כללי אפשר לומר בוודאות שהדרך להצלחה סלולה בפני לוי. האלבום, אגב, נחתם בקטע אמביינט שאפתני למדי, דבר שלא הרבה אמני פול-און נוגעים בו, אך לוי צולח את המבחן הזה בהצלחה רבה. אלבום של כיף.
