דיווה נולדה
דווקא בגלל שהיא מרוחקת ולא מתמסרת בקלות, אריאנה מלמד אוהבת את סשה, שהיא אמנם לא סינדרלה אבל בהחלט דיווה. וגם: למה זה מעצבן כשאומרים לנו להתנהג יפה בחו"ל?
סשה שלי
בחשאיות גמורה לימד אותי שכני בן העשר כיצד לשגר ס.מ.ס ביום רביעי הקרוב וגם לעשות זאת ביעילות, כדי שבשעה היעודה לא אסתבך. אחר כך הסביר לי, בהתנשאות של המעודכנים על פני אלה שלא מבינים כלום, שאם באמת אכפת לי מסשה אני צריכה לשלוח למספר שלה עשרות ס.מ.סים וגם לגייס את כל קרובי וידידי לעשות כן, כי אחרת זה לא הולך, ואם אני מסרבת אז אני ממש מפגרת, כי מה זה פריות בכלל, פייר זה מה שכולם עושים. לא ניטש ויכוח, כי אין לי סיכוי לנצח בו.
ולסשה – המועמדת האחת שלי לתפקיד הכוכבת הנולדת – אין סיכוי לזכות, כך הסביר לי השכן בתבונה של בקיאים, שכן הוא לא החמיץ אפילו פרומו אחד לתוכנית והוא מקליט הכל – לסשה אין סיכוי כי היא לא כל כך מרגשת, אמר. אבל היא זמרת נפלאה, טענתי. יש לה קול אדיר ומנעד רחב מזה של המתמודדים האחרים. היא כבר הוכיחה יכולת הקשבה לטקסטים, פרשנות והגשה עצמאית לגמרי. אף פעם לא ראיתי אותה מעפעפת במקומות הלא-נכונים, מתנחמדת לקהל כשלא צריך או לובשת הבעה חסרת ישע, כאילו פתאום שורה סתמית בשיר מציפה אותה בתחושות חד-פעמיות שנרכשו בעמל לאורך המון חזרות, והיא חייבת להעביר אותן לקהלה מייד.
וגם יש לה נוכחות בימתית מרשימה בלי העוויות מוגזמות של רגשנות, אמרתי: כמו דיווה אמיתית היא עומדת שם ושואבת את כוחה לא מן הקהל אלא מן המוסיקה שלה, וכך באמת נולדת זמרת מצויינת. ולכן סשה, בס.מ.ס בודד אחד, אבל נלהב מאוד.
הילד התבונן בי באי אמון מוחלט, ויכולתי לקרוא בעיניו תהייה – האם אני באמת מבינה את "כוכב נולד". ובכן, אני מסרבת להבין. אני מתעקשת על רומנטיזציה ועל אמונה שהמיזם נועד להצמיח מתוכו קול של זמר מצויין, אהוב מאוד אבל גם מקצועי לעילא, ורצוי כזה שהביצועים שלו יתרמו משהו חדש לשירים – מעבר לחווית האינסטנט-ריגוש על ידי נסיקה לגבהים לא נחוצים של הסקאלה תוך לבישת הבעה מעונה במיוחד. סשה, אני חוזרת ואומרת לעצמי, חפה לחלוטין מן השטיקים האלה. לסשה יש כבוד למוסיקה ולמלים שהיא מבצעת, ולכן גם היא מעוררת כבוד. ולא, היא ככל הנראה לא תזכה.
ב"מבוא לתרבות המודרנית", ספרו המצויין של הפילוסוף הבריטי רוג'ר סקרוטון, יש מספר שורות שכאילו נכתבו לכבוד טמירה ירדני והמיזם בכללותו, ולכבודנו הצופים בו בהתמדה: "בעצם אנחנו עדים להיפוך הסדר הישן של הביצוע. במקום שהמבצע יהיה אמצעי להגשת המוסיקה, שקיימת באורח עצמאי במסורת השירית, המוסיקה היתה אמצעי להצגת המבצע. המוסיקה היא מכלול התהליך שבו זמר או להקה הופכים לטוטם. בתהליך היא נוטה לאבד כל אופי מוסיקלי. שכן למוסיקה שמחוברת כהלכה יש חיים משלה והיא תמיד מעניינת יותר מהאיש שמבצע אותה. ככל שאנחנו אוהבים את לואי ארמסטרונג ואת אלה פיצג'רלד, אנחנו אוהבים אותם בזכות המוסיקה שלהם – ולא את המוסיקה שלהם בזכותם".
ואת נינט, איך אנחנו אוהבים? בדיוק כטוטם, ועוד כזה שצמח באמצע מעגל השבט בגלל שיר אחד או שניים, או בגלל משהו אחר לגמרי – איזו התרגשות חד פעמית שבינה לבין השיר אין ולא יהיה כל קשר, בזכות מניפולציות מחוכמות של סאונד ומצלמות, בזכות סיפור סינדדרלה שכולנו כבר מכירים. סשה איננה סינדרלה. היא דיווה. היא מרוחקת מקהלה, מסרבת להתמסר לו ככה סתם, כשלא צריך – ושרה נפלא, פשוט נפלא.
אני לא יודעת אם לאחל לה זכיה ביום רביעי הקרוב ואחר כך בניצנים. תקדים נינט מלמד בינתיים, כי זכייה כזאת תיסחט עד טיפת הזיעה האחרונה, כדי להפיק ממנה עוד ועוד שקלים עבור בעלי המיזם. אבל אני מוכנה להמר כי למרות שהס.מ.סים יילכו אולי למועמדים אחרים, רגשנים יותר ומוכשרים פחות, סשה עוד תהיה זמרת שנאהב באמת. ובזכות הקול, המוסיקה והשירים. ונכון שהיא נורא נורא יפה?
- גם אתם בעד סשה? או אולי שירלי לילו? עדי כהן? ומה עם לירון לב? מי צריך לעלות לגמר? השתתפו במשאל ynet
למה בחו"ל מתנהגים אחרת?
יש במקומותינו מיזם שמדי פעם מטריד אותי בתשדירי רדיו: באחד מהם נשמעת המולה של פקק בכביש, צפירות, ואחד צועק: "סע כבר!", ומיד אחר כך קריין ממלכתי נורא מודיע, שבחו"ל אנחנו מתנהגים אחרת. כולנו שגרירים של רצון טוב. כך נקראת העמותה שמאחורי המיזם, ובשבוע שעבר הגדילה לעשות ושלחה לי מצגת מפורטת על הישראלי המכוער בחו"ל, ועל חובתנו הלאומית המקובצת לחדול מלהיות כאלה, והנה, כעידוד המאמץ הלאומי החדש הזה, מחלקים ליוצאים לחו"ל גלויות בחינם ובהן עיצובים גרפיים מרהיבים של המילה "תודה" בהמון שפות. אחלה.
פרנסי העמותה הזאת וההוגים שלה סבורים, שאת הקוצים של הצבר עלינו להשאיר בבית ואילו בחוץ, לתפארת מדינת ישראל, ישראלים מצווים לנהוג כפוסטרים מהלכים של קוטפת התפוזים המיתולוגית, או שמא מנשק-הכותל המיתולוגי או משהו. ואני, שהעצבים גואים בי רק למשמע התחינה הזאת, רוצה לשאול: רגע – מה שאתם מציעים בעצם הוא שישראלים ישאירו לכאן את כל האלימות ביחסם לזולת, את אי ההתחשבות שהופכת אותנו לאומה לא כל כך נעימה, את התחמנות והקומבינטוריקה הזעירה, את הנטייה להעלים פרטי דקורציה מן החדר שבמלון – את כל זה, להשאיר כאן ולהתנהג בעולם הגדול כאילו איננו כאלה? האם לא נכון לייחל שיתקיים סדר הפוך של דברים – חינוך מבית, כי רק חינוך ארוך טווח יוצר שגרירים, וכי אי אפשר להיות שגריר מוצלח אם לא מייצגים אמת ומציאות?
מומלצים
