מגלה מבנה ה-DNA הלך לעולמו, ומה הוריש לנו?
התגלית של פרנסיס קריק וחברו ווטסון העניקה לנו מפתח לדלתו של גן ענק וקסום, שכרגע אנחנו עומדים רק בתחילתו
"לא ראיתי", מלמלתי.
"אני ראיתי", אמרה סנדרה. "לפני כיומיים".
"נכון", אמר המוזג.
:ומהו סוד החיים?" שאלתי.
"שכחתי", אמרה סנדרה.
"החלבון", הכריז המוזג. "גילו משהו על החלבון".
"כן", אמרה סנדרה. "זהו".
("עריסת חתול", קורט וונגוט. תרגום: אמציה פורת).
קורט וונגוט הפליא להראות ב"עריסת חתול", כיצד המדע עובר גבוה מעל ראשיהם של האנשים הלא מלומדים, ועם זאת משפיע על עולמם בצורה בלתי הפיכה, הרסנית אפילו. הספר המצחיק והמטורף של וונגוט יצא לאור בשנת 1963, עשר שנים לאחר שפרנסיס קריק וג'יימס ווטסון פרסמו את המאמר המפורסם שלהם, בו תואר לראשונה מבנה הסליל הכפול של הדנ"א.
במקרה או שלא במקרה, האגדה האורבנית המיוחסת לקריק מתרחשת בפאב - על פי המסופר, בשנת 1953 הוא נכנס כרוח סערה לפאב לונדוני, והכריז כי הוא ושותפו פענחו את סוד החיים. מה זכרו יושבי הפאב מהתגלית הזאת, לא ברור, אבל הגיוני שבדיוק כמו בספר, גם להם לא נשאר הרבה בראש מן ההסברים המדעיים המסובכים.
ועדיין, הם ובניהם ובני בניהם חווים על בשרם את התגלית של ווטסון וקריק, ברצונם או שלא ברצונם – הם כולם מתלבטים היום באופציה של בדיקות גנטיות - לעשות או לא לעשות – נעזרים בתרופות שפותחו על סמך הבנת המבנה המולקולרי של חומרים פעילים ובניית מולקולות חדשות, ומקווים שיימצא הגן הקשור להשמנה ויפטור אותם מאחריות לאכילת היתר.
עידן חדש בהתייחסות לאדם
אין ספק, התגלית של ווטסון וקריק סימנה עידן חדש בהתייחסות שלנו לאדם ולקשרי הגוף והנפש, התורשה והסביבה. לא מדובר רק בידע לגבי אותה ספירלה כפולה, אלא בצורת חשיבה חדשה על הרכיבים הקטנים ביותר של כל אורגניזם. התגלית של שני המדענים היתה מפתח לדלתו של גן ענק וקסום, שכרגע אנחנו עומדים רק בחמשת המטרים הראשונים שלו ומנסים להקיף אותו במבט.
קריק עצמו תואר על ידי כל מקורביו כ"גאון", "מבריק", כ"מי שלא יישכח" וכיוצא באלה. יפה. אבל מה בדיוק נותר לנו ממשנתו לאחר שהלך לעולמו? במה האמין האיש הזה, למה שאף, אילו ערכים היו חשובים לו? ברוב הראיונות איתו אין זכר לצד הזה של אישיותו. שוב ושוב טוחנים את סיפור הגילוי של הסליל הכפול, שוב ושוב מזכירים שלאחר מכן עבר קריק לחקר אופני הקידוד של המידע הגנטי, ובשלהי ימיו גילה עניין בחקר המוח.
קריק עצמו, בראיונות שהשתתף בהם, תורם פרטים אוטוביוגרפיים מרכזיים או שוליים, מסביר כיצד השתכנע שעליו ללמוד ביולוגיה וכימיה (במקור היה פיזיקאי), נזכר איך לא העלה בדעתו שיזכה בפרס נובל וכן הלאה. אף מילה על אמונותיו או השקפת העולם שלו. וכאילו כדי לטשטש עקבות עוד יותר, האחוזה המשפחתית בה התגורר נקראת "הסליל המוזהב".
על ההבדל בין ידע לידיעה
אפשר להגיד שפרנסיס קריק מת בדיוק כפי שחי – עם הרבה ידע באמתחתו, לחלק לנו, ומעט מאוד ידיעה. הררי נתונים מצטברים שאין דרך אנושית להקיף אותם או לעבד אותם, מיפוי מקיף של תהליכים מורכבים, ומנגד – מעט מאוד הבנה כוללת של הסיבות להתפתחות אותם תהליכים. מדוע מתפתח סרטן אצל אדם א' ולא אצל אדם ב', כאשר שניהם חיים באותם התנאים? ההסבר "זה הגנים" אינו סיבה בעצם, הוא רק תיאור של המתרחש ברמה בסיסית יותר.
כעת, 51 שנים לאחר הגילוי המרעיש, אנחנו חיים בעולם שבו הרכבת מולקולות חדשות היא עסק נפוץ, ומדי שני וחמישי העיתונים מכריזים על גילוי "הגן הקשור ל____ (התקרחות/פוריות/מחלות לב. השלימו את החסר)". תרופות עתידניות צצות כל הזמן, ומבטיחות להיות יעילות יותר ויותר. אבל עד כמה אנחנו חכמים יותר מאותו מוזג המופיע בספר של וונגוט? ממש לא הרבה.
הערכים העגומים של ווטסון
עם לכתו, קריק השאיר אותנו בחברה עגומה מאוד - חברתו של ווטסון לבדו. ג'יימס ווטסון, קשיש יהיר שבראיון לעיתון בריטי בשנה שעברה סיווג את הטיפשות כ"מחלה גנטית" והציע להעביר אותה מן העולם. בעולם על פי ווטסון, העשירון התחתון של האינטליגנציה באוכלוסייה סובל מבעיה גנטית, וכדאי לטפל בה, אם אפשר באמצעים גנטיים (אבל מישהו חייב להיות בעשירון התחתון בכל רגע נתון, לא?).
לא ברור מה יותר גרוע – מדענים שהם נטולי ערכים לכאורה, או מדענים שמעמדם הבכיר מאפשר להם להכריז בציבור על ערכיהם העקומים. פרנסיס קריק, הגם שחייו ואמונתו היו ספר חתום, לפחות לא נתפס מעולם בהתבטאויות כאלה.
