יותר מדי אורחים

סאבלימינל עלה שוב. החלל הכיל תערובת של דגלים מתנופפים, ידיים באוויר ובסים שמכים בבטן. "כל מי שמאמין במדינה הזאת שירים ידיים", קרא סאבלימינל, "רוצה שישמעו אותנו בעזה. עם ישראל חי". כולם צרחו "עם ישראל חי", אבל השירה היפה התחלפה עד מהרה בקריאות "מוות לערבים".

סאבלימינל לא אהב את זה: "אם קובי (זמר שעלה כמה דקות לפני כן לשיר שיר באנגלית) ישמע אתכם...". הוא הזמין את קובי שאמר באומץ: "אם אתם צועקים 'מוות לערבים' אתם חארות יותר גדולים מהחארות שהבריחו את ההורים שלנו לכאן". הקהל היה מאוד נבוך ופה ושם נשמעו מילמולי הסכמה. סאבלימינאל המשיך: "במקום מוות לערבים נצעק 'חיים ליהודים'". כולם נעתרו. "עכשיו אני אוהב אתכם". אי אפשר לתחמק מהכריזמה שלו. כשהוא מבקש משהו – כולם עושים.

המופע הסתיים בשירה בגרונות ניחרים של התיקווה. זה היה קצת יוצא דופן, אבל נתן הרגשה של אחדות וציונות.

לסיכום, הלילה הזה היה יכול להיות גדול הרבה יותר, אם רק היו פחות אורחים. אבל בגדול, יצאנו מהערב הזה בתחושה כיפית. הרגשתי שביליתי כמו שצריך, ושבסופו של דבר, ולמרות הכל, זה היה שווה. ממש שווה.