הטלוויזיה הסלולרית מגיעה

מודעות הענק של חברות הסלולר מציצות מכל פינה: הדור השלישי כבר כאן, והחברות משוכנעות, שהדבר שהכי נרצה לעשות באמצעותו זה לצפות בשידורי טלוויזיה על גבי הצג הזעיר של הטלפון. אלא שעידן הדור השלישי פחות זוהר מכפי שנדמה. שיחות וידאו? בחלק מן המכשירים. גלישה מהירה ברשת? בוודאי. שידורי טלוויזיה באיכות טובה ובמחיר סביר? לא בדיוק.  

סלקום, שהקימה מחלקה מיוחדת ליפול בכל נושא התוכן הטלוויזיוני במכשירי הדור השלישי, מציעה כבר כיום ללקוחותיה לצפות בשידור חי בערוץ מוזיקה 24 ובערוץ האופנה FTV. אורנג' ופלאפון צפויות להשיק טלפונים שיאפשרו לצפות בטלוויזיה בתקופה הקרובה.

אלא שהאמת היא, שהניסיון שנצבר בעולם הוכיח כי רשתות הדור השלישי לא מסוגלות להעביר שידורי טלוויזיה באיכות טובה מספיק. זו לא הבעיה היחידה: מי שיבקש לצפות בתוכנית שלמה על גבי הצג הזעיר יחוויר למראה חשבון הטלפון שיקבל בסוף החודש. ובנוסף, עוצמת האנרגיה הנדרשת כדי לספק שידורי טלוויזיה דרך הרשת מכלה את סוללת הטלפון במהירות.  

לחברות הסלולר והתוכן ברור, כי שידורי טלוויזיה סלולריים הם מכרה זהב, שרק ממתין להזדמנות הנכונה. סקרים שערכו חברות תוכן באירופה וביפן הראו, שיותר מ-50% מהמשתמשים הצעירים, עד גיל 30, מעוניינים בטלוויזיה ניידת. הצעירים, לטוב ולרע, הם האורים והתומים של עולם השיווק והפירסום. וכיוון שנראה, כי הדור השלישי לא מספק בינתיים את הסחורה, חברות הסלולר מנסות למצוא גישה אחרת להעברת שידורי טלוויזיה אל הטלפון שלנו.  

הטלוויזיה הניידת מנסה, אם כן, להיכנס לחיינו בדלת האחורית ולכבוש את משתמשי הסלולר. בספטמבר 2003 הציגה סמסונג טלפון GSM המצוייד במקלט טלוויזיה אנלוגי. חודשיים לאחר מכן הגיע לארה"ב שירות של ספרינט, המאפשר למשתמשים לצפות בשידורים על גבי רשת CDMA 1X. לעסקי הטלוויזיה הצטרפו גם חברת SK הקוריאנית, טלקום איטליה ו-T-Mobile בגרמניה.

חלקן עושות זאת באמצעות הדור השלישי, אחרות נעזרות במקלטים זעירים, המאפשרים לצפות בשידורים אנלוגיים. אלא שגם המקלטים האנלוגיים המשולבים כיום בטלפונים הם בעייתיים: הם קטנים מדי בכדי להבטיח איכות צפייה גבוהה, והפעלתם זוללת את הסוללות.

השבבים הללו קולטים את האותות הדיגיטליים בנפרד וללא קשר לרשת הסלולרית. במילים אחרות: איכות השידורים שמתקבלת על הצג אינה תלויה ברמת הרשת, כך שעקרונית - גם מכשיר סלולרי מהדור השני יוכל לקלוט אותם. יצרניות הסלולר המובילות בעולם - ובהן NEC, סמסונג, נוקיה, מוטורולה וטושיבה - נמצאות בשלב מתקדם של ניסויים בשבבים הדיגיטליים.  

שלוש שיטות שידור 

מפתחי הטכנולוגיה היפנית לקחו בחשבון את העובדה שיפן היא מדינה הררית, ותיכננו את תקן ISDB כך שיהיה רגיש יותר לאותות חלשים. המאפיין הזה הופך את התקן היפאני לאידאלי עבור שידורים דיגיטליים לטלפונים עם אנטנות זעירות. טכנולוגיות השידור הדיגיטליות המיועדות למקלטי הטלוויזיה הביתיים מסתייעות במקודד הווידאו MPEG-2.

בגירסה הניידת של ISDB נעשה שימוש במקודד MPEG-4 המתקדם, המתאים יותר לקצב העברת הנתונים האיטי של הטלפונים הסלולריים. הניסיונות שנערכים ביפן מאפשרים בינתיים לשלוח מנות מידע בווידאו או רדיו לטלפון, בקצב מכובד של 500 קילוביט לשנייה. 

בקוריאה פועלת שיטה אחרת, בשם DMB, וסמסונג היתה הראשונה שפיתחה טלפון הפועל באמצעותה. בעידן השידור הדיגיטלי, ניתן להעביר את הערוצים השונים הן באמצעות משדרים הנמצאים על הקרקע והן באמצעות לוויין. SK טלקום הדרום קוריאנית עשתה השנה היסטוריה, כאשר היתה הראשונה שהצליחה להעביר שידורים דיגיטליים לטלפונים באמצעות לוויין. 

אלא שהטכנולוגיה הזו אינה נטולת בעיות: כדי ליהנות משידור נקי מהפרעות, על הטלפון להיות בקו ראייה עם הלוויין. אם המשתמש נכנס למבנה סגור - קליטת השידורים כמעט בלתי אפשרית. SK טלקום הבטיחה להתגבר על הבעיה באמצעות תחנות בסיס, שיגבירו את האות המשודר מהלוויין. 

חסכון באנרגיה

כאשר יגיעו השידורים הדיגיטליים גם לטלפונים בישראל, קרוב לוודאי שהתקן שבהם יפעלו יהיה דווקא התקן השלישי, DVB-H האירופי. נוקיה היתה הראשונה שפיתחה שבב בשיטה זו, בשם סטרימר, שמותקן כבר במכשיר נוקיה 7770.

התקן האירופי מאפשר לחסוך באנרגיה יותר מאשר התקנים שפותחו ביפן ובדרום קוריאה. הפטנט שמאפשר להעביר יותר ערוצי טלוויזיה בפחות חיי סוללה נקרא חלוקת זמן (Time Slicing). בשיטה הזו, השידור הדיגיטלי מגיע אל המקלט הזעיר במנות קצובות ובתדירות קבועה. כך, בזמן שהצג מקרין לנו מנה אחת, מושבתת פעילות המקלט למספר שניות.

השבב נכנס מחדש לפעולה רק כשמגיעה המנה הבאה. אנו, הצופים, לא נבחין בכך: השידור שייראה לעינינו יזרום ברצף. אך העובדה שהשבב לוקח הפסקה בין מנה למנה מקלה מאוד על הסוללה של הטלפון. מכיוון שהשידור שבו אנו צופים בכל רגע נתון כבר התקבל במכשיר, קליטת התמונה לא תשתבש גם אם נעבור לפתע מתחת לגשר.  

נכון להיום, נראה שהתשתית הטכנולוגית שתשמש את שירותי השידור הדיגיטליים תיקרא IP DataCast. שירותי התוכן הדיגיטליים יועברו באמצעות מיתוג מנות - אותו פורמט שבו נעשה שימוש להעביר מידע ברשת האינטרנט. הטכנולוגיה תציע את כל היתרונות הקיימים בשירותי תוכן דיגיטליים מבוססי פרוטוקול האינטרנט - כמו וידאו זורם, מוזיקה חיה, והורדה מהירה של משחקים ותוכנות.

במילים אחרות: לא מן הנמנע שבעתיד יוכל מקלט השידורים הדיגיטלי לספק לנו חלק משירותי התוכן המוצעים כיום דרך

הרשת, כמו משחקים ומוזיקה. 

שידורי הטלוויזיה על גבי הצג הסלולרי נמצאים מעבר לפינה. ביפן החלו הניסויים כבר ב-2001 וצפויים להיכנס לשימוש מסחרי ב-2005. בקוריאה השידור הדיגיטלי ייכנס לסלולר עוד קודם לכן, לקראת סוף 2004. באירופה החלו בניסויים בשנה האחרונה, והשירותים צפויים להופיע לקראת 2006.

ומה איתנו?

כיוון שישראל צפויה לאמץ את התקן האירופי, חברות הסלולר הישראליות ימתינו לראות כיצד הטלוויזיה הניידת מצליחה באירופה, לפני שיתחילו למכור טלפונים המצויידים בשבב.  

עבור ספקיות הסלולר מדובר בדילמה לא קלה. הן היו מעדיפות ששידורי הטלוויזיה יהיו ברשת שלהן, כמו כיום, בדור השלישי, כך שניתן יהיה לחייב את הצרכנים על כל קילובייט שעובר בהם. המשמעות: ככל שהמישדר שבו נצפה יהיה ארוך יותר, כך יתפח גם החשבון - ממש כפי שחייבים על שיחות הטלפון. 

אם השידורים לא יעברו דרך רשתות הדור השלישי אלא ייקלטו ישירות בטלפון, גם שיטת החיוב תצטרך להשתנות: נשלם מחיר אחיד עבור צפייה חודשית בשידורי הטלוויזיה הטלפוניים, ממש כפי שמשלמים לחברת הכבלים או הלוויין שמעבירות שידורים הביתה. 

המחיר, אגב, לא יהיה בשמיים. בקוריאה, למשל, מציעה SK טלקום את השידורים הדיגיטליים שלה במחיר אטרקטיבי ביותר: בתמורה לתשלום של 12-10 יורו בחודש מקבל המשתמש 11 ערוצי טלוויזיה, 52 ערוצי רדיו ושלושה ערוצי מידע ישירות לטלפון.  

את הכסף הגדול יוכלו חברות הסלולר לעשות בדרכים אחרות. כך, למשל, בעודנו צופים בטלנובלה היומית החביבה עלינו, יופיע בתחתית המסך קישור לחנות המקוונת שבה נוכל לקנות את החולצה שלובשת השחקנית הראשית. להבדיל, בתמורה לתוספת קטנה במחיר, נוכל לקבל מבזקי חדשות, ספורט או בורסה, שירוצו בתחתית המסך.