שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך אדע? ועודני ילד
    סיפורו של פיטר פן הוא לא מה שאתם זוכרים מסרטי וולט דיסני: ילד שלא רוצה להתבגר הוא לא עסק קל. אריאנה מלמד על המיתוס החדש שמלווה את תרבות המערב

    העולם, צריך להודות, פשוט ונעים יותר בגרסת דיסני. במיוחד ב"פיטר פן". אני מניחה שהתסריטאים ליקטו את כל המקורות האפשריים לפני שהתחילו לעבד את הסיפור "הציפור הלבנה הקטנה" שראה אור ב-1902, ובו המציא ג'יימס מאתיו בארי דמות של ילד הרפתקן ותעלולן ושמו פיטר פן. אחר כך הלכו לספריית המחזות והסירו את האבק מעל הגרסה המקורית של הספר המוכר לנו, שעלתה על בימות לונדון בשנת 1904: "פיטר פן: הילד שסירב להתבגר", או "הילד שלא התבגר". כבר בשם המחזה תמצאו את האמביוולנטיות והעמימות שמלווה כל פרק של הפנטזיה המרהיבה הזאת, שכן את "the boy who wouldn't grow up"" אפשר לקרוא בשני מובנים.

     

    היוצרים בדיסני, חכמים שכמותם, נפטרו מן העמימות הזו במהירות, וגם מן המיסוגניה העמוקה של בארי, יחסו ההפכפך לאמהות ולרעיון האמהות, התבוננותו המורכבת בסוגיות של בידוד חברתי, אלימות וציוויליזציה: כל זה לא מתקבל היטב בגרסה המצויירת, ובכל גירסה פילמאית או טלוויזיונית שנוצרה מאז התוודעו הצופים הראשונים לוונדי ולקפטן הוק.

     

    ילד של אמא

     

    סיפורו של פיטר פן הוא המיתוס החדש ביותר שנוסף לתרבות המערבית מאז ימי הרנסנס. קדמו לו דוקטור פאוסטוס ודון ז'ואן, שכבר מקובעים היטב בזיכרון הקולקטיבי שלנו. פיטר, נדמה לי, טרם עטה על גוו את כל המשמעויות והרבדים שדמותו ממש מזמינה. אנחנו חיים בעידן שבו הילד הפך למרכז של תשומת הלב החברתית והתרבותית, באופן שלא היה מעולם. צפויים לנו כמה וכמה דורות של ילדים שמסרבים להתבגר. המיתוס של פיטר עוד עתיד ללוות אותם.

     

    בארי היה אחד מ-11 בניו של אורג סקוט שככל הנראה התעניין בילדיו כשהיה צורך לחשב את ההוצאות לגידולם וחינוכם. מר דארלינג, אבא של ונדי, עושה
    זאת כבר בפרק הראשון של הספר, כשבארי מציין ביובש כי בעת שנולדה, לא היה ברור לדארלינגים אם יוכלו להרשות לעצמם להחזיק בה. הטרגדיה האמיתית היכתה כשבארי היה בן שש. אחיו הגדול והאהוב מת, ומרגע זה ואילך עשה הילד הקטן והחולני כל שביכולתו כדי למלא את מקומו – ולהישאר בעצמו ילד התפנוקים האהוב של אמא שלו, שסירבה להשלים עם מות הבן וראתה בג'יימס הקטן סוג של תחליף. העובדה שג'יימס היה ביישן ונמוך מאוד – בבגרותו התנוסס לגובה של מטר וחצי, כולל מגפיים עם עקבים – סייעה לאם לשמור על התעתוע: ג'יימס פשוט נאלץ להיות ילד כדי לזכות באהבתה של אמו, וגם זה לא ממש מסתייע. זוכרים את הנשיקה האחת של אמא, שוונדי כל כך רוצה לקבל – אותה נשיקה שנראית כבר מוכנה על שפתיה של האם אבל שום מאמץ לא יחלץ אותה משם? בארי בהחלט ידע על מה הוא מדבר.

     

    היתה לו קריירה מזהירה כמחזאי פופולארי, יוצרם של סיפורים סנטימנטליים למבוגרים ולילדים אחד. בעיני הקורא בן ימינו, מדובר באסופות של קיטש. הצופה בן ימינו כבר לא יראה אותן על הבימה. רק "פיטר פן" ניצל משיני הזמן.

     

    והיו לו נישואין מאוד לא מאושרים לשחקנית שהתגרשה ממנו כי הנישואין "לא מוצו", על פי הרכילות של לונדון הוויקטוריאנית. היו שאמרו שבארי פשוט לא ניחן במה שצריך, כי כמו גיבורו, גם הוא מסרב להיות לגבר. מטבע הדברים לא היו לו צאצאים. חברה קרובה של בני הזוג, סילביה דיוויס לואלין, גידלה חמישה בנים, להם סיפר בארי את סיפורי פיטר לראשונה, לפני שהיו למחזה. שניים מן הבנים נהרגו בתאונה. כשלואלין מתה מסרטן, בארי גידל את שלושת היתומים כבניו.

     

    תסמונת פיטר פן

     

    לאחוזתו של מייקל ג'קסון קורים "נוורלנד" על שם האי שבו פיטר מנסה לשרוד ולחיות חיים מאוד מאוד לא פשוטים. אין בספר הזה הנחות לפנטזיה שכל ילד חווה לפעמים – לברוח מן הבית, לחיות על אי, לבטל לחלוטין את עולמם של המבוגרים הטורדניים האלה. כשזה אכן מתרחש בספר, מתגלה נוורלנד כמיקרוקוסמוס אלטרנטיבי רווי באלימות ובסכנות שמבוגרים ודאי היו יודעים טוב יותר מה לעשות בהן. פיטר, צריך לזכור, חווה לא אחת ייאוש עמוק ותסכול, פחדים ומפלות. וכן, גם ונדי.

     

    האם יש ביניהם אהבה? האם פיטר בכלל מסוגל לראות בה "זולת", אדם שלם עם רצונות ומאוויים משלו – או שבשבתו (ובמעופו) כמי שלעולם לא יתבגר, לעד יראה בה אם ויתייחס אליה באותה אמביוולנטיות עצמה שבארי הצעיר ובארי הבוגר התייחסו לנשים ולאמהות? פיטר נכסף וכמה ומשתוקק לאם, ואם פיטר הוא הראשוניות ופראיות של ה"טבע", ונדי היא הכוח התרבותי והנאור בסיפור הזה, אבל פיטר אינו יכול, או שאינו רוצה, להכיל את הכוח הזה ולשאוב ממנו נחמה – כי אם יכיל, יתבגר.

     

    ומה באשר לילדים האבודים שעל האי? האם הילדות היא ברכה עצומה, או שמא מצב קיומי כמעט טראגי, ודאי סבוך בהרבה מזה שהוצג בספרות הילדים המערבית לפני ואחרי בארי? כל השאלות האלה, וסדרה ארוכה של שאלות אחרות על היחסים בין עולם הילד לעולם המבוגרים, עדיין עומדות לדיון ומהדהדות בדיוק כמו לפני מאה שנה. הפסיכולוגיה הפופולארית כבר מכירה ב"תסמונת פיטר פן", בעיקר בגלל ספרו המצויין של דן קיילי, שמתעד ומסביר גברים שבוחרים (או נאלצים?) להישאר אינפנטילים, כבולים בצורך לספק את תאוותיהם לאלתר, ולא מסוגלים לראות בנשים יותר מאשר אובייקטים שמשרתים את הצרכים הללו. לקיילי יש עוד ספר, "תסמונת ונדי", על נשים שבוחרות להיות אמהות של בני הזוג שלהם. עדיין אין מדובר בשמות מדעיים "רשמיים" למגוון התופעות – אבל גם זה יגיע. עוד דור אחד או שניים של צופים מבוגרים ב"טלטאביז", צרכני פיג'מות עם דובונים בני ארבעים ובנות חמישים בקוקיות ורודות– וזה יבוא.

     

    ועד אז, אנא – קיראו. התרגום המלא לעברית ראה אור לפני שנים מספר, ויש גם כמה גרסאות רשת  של הטקסט ללא קיצורים. צפויה לכם חוויה מטלטלת: עיקרה הוא המפגש החוזר עם מי שהייתם בילדותכם עת התוודעתם פיטר לראשונה ורציתם להיות כמוהו או שלפחות יהיה לכם חבר כזה. המשך ההפתעה מצוי בעומק ובמורכבות של הטקסט, שבפירוש לא מתמצה בקריאה אחת של ילד. יש יתרונות בבגרות. אחד מהם הוא היכולת לקרוא את פיטר פן ולהבין.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים