הכוח של יחיאל חורב

ראש המלמ"ב, יחיאל חורב, "ידיעות אחרונות", פברואר 2000

אחד הסודות הכמוסים ביותר בישראל - זה שבשבילו היה שווה לשלם מחיר עצום כדי להחזיר את אלחנן טננבוים בחתיכה אחת הביתה, רק שלא יגלה אותו לחיזבאללה - התגלה כבדרך אגב, מפליטת פה של עובד בתעשיות הביטחוניות, בראיון לכתב עת זר. כתב עת שעשוי להגיע בקלות לשולחנו של כל קצין מודיעין סורי או איראני. העובד הבכיר אמנם התראיין באישור הממונים עליו, כחלק ממסע יחסי הציבור של המפעל הביטחוני שבו עבד, אבל הפרטים שסיפק, בפזיזותו, עלולים היו לגרום לישראל נזק בל ישוער.

בהתחשב במאמץ העצום שמערכת הביטחון משקיעה בשנים האחרונות בהסתרת הסוד הזה, חקירה של הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, המלמ"ב, היתה רק עניין של זמן. ראש המלמ"ב, הלא הוא יחיאל חורב, הרי הבהיר והדגים בכל הזדמנות עד כמה קשה ידו, כשזה נוגע למדליפים וחושפי סודות, אפילו אם אלו תרמו רבות לביטחון ישראל. פרטי המקרה אכן הועברו לידיעת מחלקת החקירות של המלמ"ב, אבל שם  הבדיקה נעצרה.

הסיבה הרשמית: העובד טען שדבריו הוצאו מהקשרם ושיוחסו לו דברים שלא אמר. אלא שבדיקת "7 ימים" העלתה שאותו עובד הוא קרוב משפחה של יחיאל חורב, שגם ידע על קבלתו לעבודה, ולפי אחת הטענות אף המליץ עליו בחום. חורב והעובד עצמו מכחישים.

שום סוד מדינה? תרגמנו את הראיון עם העובד מכתב העת הזר ושלחנו אותו, ככתבה שלנו, לצנזורה הצבאית. הראיון חזר כשהסוד הכמוס פסול ומחוק בקווים עבים. אפילו את שם קרוב המשפחה, שנחשף בראיון לכתב העת הזר, מחקו. בצנזורה, מתברר, אין שום עמימות במקרה הזה. מבחינתם, הסוד, שקרוב משפחתו של חורב הסגיר, הוא עדיין סוד מוחלט בהחלט.

מי אתה יחיאל חורב?

כבר 18 שנה הוא ממלא בדבקות את תפקידו כפוי הטובה ולא עושה סימנים שבכוונתו להיפרד מהכיסא. בזמן הזה התחלפו שישה ראשי שב"כ, 5 ראשי מוסד ו-7 ראשי אמ"ן, שלא לדבר על שישה ראשי ממשלה ושישה שרי ביטחון.

אבל בשעה שעמיתיו והממונים עליו נתונים לפיקוח המערכת הדמוקרטית וחייבים בדין וחשבון לבוחרים או לממשלה, חורב, המשנה היחיד למנכ"ל משרד הביטחון, לא נדרש לספק הסברים לאיש. כולם חייבים לו. סמכויותיו אינן מוגדרות בשום חוק, הקדנציה שלו לא מוגבלת בזמן, אין נהלים מוסדרים לפעילות הארגון שלו (לפחות לא גלויים), ובוודאי שאין נהלים מוסדרים לפיקוח עליו.

ככל שהמלמ"ב צמח (והתחזק מאוד בשנות ה-80 בעקבות פרשת השב"כ ופרשות ואנונו ופולארד), כך התגלו כישרונותיו השונים של חורב. הוא בוס חזק, נחוש וכריזמטי מאוד. ורב מעורר נאמנות רבה, עיוורת כמעט, מצד חלק גדול מפקודיו. הנאמנות הזו מובילה פעמים רבות את הכפופים לו לזהות (ברצינות) את יריביו הרבים של חורב במערכת, לא סתם כמי שנמצאים עימו בסכסוך, אלא כמי שאינם מכבדים את ביטחון המדינה. גם אצל חורב נוצרו, כך נראה, זהות וחפיפה בין האופן שבו הוא רואה את עצמו לאופן שבו הוא רואה את התפקיד. הדיבור הוא תמיד בלשון רבים: אנחנו, ראינו, עשינו.

גורם בכיר בצה"ל מספר שחורב התחיל להתייצב ביוזמתו לדיונים שונים, שלא קשורים למלמ"ב, כמו פורום שטחים ודיון מו"ג (מבצעים וגיחות) אצל שר הביטחון. "בישיבות, אפילו של הגורמים הבקיאים ביותר", מתאר קצין בצה"ל שהיה בקשר עם המלמ"ב מתוקף תפקידו, "הוא מיד השתלט על הדיון, בהרבה עוצמה, בביטחון עצמי, לפעמים בהרמת קול. אין מה לעשות, זה עושה רושם. הוא מקרין שהאמת המוחלטת נמצאת לצידו. קל וטבעי להתיישר לצד איש כזה, מפחיד לריב איתו. אוטומטית כל ריב כזה הופך לאישי, כאילו אם אתה חולק על דעותיו, אתה גם נגדו".

חורב אמנם אוהב להצטנע ולהגדיר את עצמו כעובד מדינה, אבל לא תמיד ברור מי עובד אצל מי, הוא אצלה - או היא אצלו.