פרץ: בין קרן מרקסטון לעובדי הנמלים

 החברים נרדמו על הכיסאות, על ספסלי העץ, על ריצפת הבטון המשופשפת וגם בעמידה. המסדרון של הקומה החמישית בבית ההסתדרות בתל-אביב נראה כאוהל איסוף של חיילים החוזרים ממרדף לילי. גם עיניו הערניות-תמיד של עמיר פרץ האפירו מרוב עייפות.

באתי ליו"ר ההסתדרות בבוקרו של יום חמישי, לשוחח על התרומה של ההסתדרות לכינון קרן השקעות אמריקנית-ישראלית פרטית

גדולה, קרן מרקסטון, ונפלתי על רגע האישור של ההסכם עם האוצר לסיום השביתה בנמלים.

"כל הוועדים כאן", אמר לי פרץ. "מחכים כל הלילה למוצא פי. אני מחזיק אותם קרוב אלי שלא יחזרו אל חצר הנמל בלי חתימה והסכמה. בחצר יש תמיד לחץ סביבתי של השובתים נגד כל הסכם שלא הולך ב-100% לקראתם. הרוח יותר תוקפנית. אני ממתן ומנווט לפשרה".

קרן מרקסטון נוסדה בעיצומה של האינתיפדה והיתה משב רוח נכסף באווירת הדיכאון הכללי ששררה אז בישראל. היא מנוהלת על-ידי שלושה: אליוט ברוידי (מנכ"ל חברת ההשקעות ברוידי-קפיטל), רון לובש (עד לאחרונה המנהל של הפעילות הישראלית בבנק ההשקעות ליהמן-ברדרס) ואמיר קס (כיהן כסמנכ"ל באריסון-השקעות).

בין מייסדיה נמצאים גם שמות נוצצים מהקפיטליזם הישראלי: אלי הורוביץ, יעקב פרי, פרופ' יעקב נאמן. הקרן מגייסת את מרבית הכספים שהיא רוצה להשקיע במשק הישראלי מקרנות הפנסיה האמריקניות הגדולות, מהכיסים העמוקים באמת של שוק ההון

האמריקני, כהגדרת אחד ממנהליה.

קרנות אלו, שלרשותן מאות מיליארדי דולרים של חסכונות העמיתים, פסחו עד כה על המשק הישראלי. האיגודים המקצועיים של ארה"ב, בעלי השליטה בקרנות הפנסיה, נרתעו מהסיכון המיוחד, הלא-נורמטיבי, הנלווה להשקעה בישראל.

ח"כ עמיר פרץ, מספר לי שותף בכיר בקרן מרקסטון, התגייס לשכנע את עמיתיו, את ראשי האיגודים המקצועיים בארהב, להשקיע בקרן שלנו. לדבריו, פרץ לא רק עזר ל'הסתדרויות' של עובדי הציבור במדינות ניו-יורק וקליפורניה לעבור את סף הפחד מישראל אלא גם הבטיח להם, במפגשים ובמכתבים, שהשותפים בקרן מקרסטון ידועים בישראל כבעלי היסטוריה חיובית של שיתוף פעולה עם העבודה המאורגנת. ההשקעות שלהם ישקפו מחויבות מלאה ליחס הוגן ושוויוני כלפי העובדים.

לפרץ מגיע מלוא הקרדיט - הוא פתח לישראל מאגר השקעות פוטנציאלי ענק, סיכם השותף בקרן.

ח"כ פרץ, ההיית לשגרירנו אצל המשקיעים הזרים?

פרץ: "ראשי האיגודים המקצועיים באמריקה לא היו מוכנים להתיר לקרנות הפנסיה בשליטתם להשקיע בישראל בלי לקבל קודם כל את אישור הכשרות של ההסתדרות. הם דרשו ערבויות לכך שכספם יממן פרויקטים עם עבודה מאורגנת ויחס הוגן ושוויוני לעובדים. זה היה התנאי מבחינתם. רק אחרי שהבטחתי שקרן מרקסטון אכן עומדת בכך, הם פתחו את הקופות והקרנות. והכסף זורם".

קבוצת מרקסטון גייסה עד כה את מרבית הסכומים שהציבה לה כיעד, 500 מיליון דולר. חליפת המכתבים בינה לבין עמיר פרץ נראית, במציאות הישראלית האנטי-הסתדרותית, כלקוחה מעולם אחר לגמרי. השותפים במרקסטון מכריזים בגלוי: לקבוצה שלנו מחויבות חזקה להשקעות השומרות על זכויות העובדים ועל האינטרסים שלהם, באמצעות שיתוף הפעולה עם האיגודים המקצועיים... אנו מחפשים דרכים נוספות ליישום ולהגברה של שיתוף הפעולה בין הסתדרות העובדים לבין קבוצת מרקסטון".

קראתי את הדברים וחשבתי בתמיהה: איזו קרן הון סיכון ישראלית היתה משתבחת כך, מיוזמתה, בקשרים הדוקים עם ההסתדרות? ואיזה משרד ממשלתי ישראלי היה מתייחס ביראת כבוד כזו ליו"ר ההסתדרות ומחפש את התערבותו למען השקעות בארץ? טוב שיש פעילי עבודה אמריקנים.

נתניהו מייצר דרמה מיותרת

ההסכם על סיום השביתה בנמלים משתרע על פני עמוד וחצי כשהוא מודפס בגופנים גדולים.

עיקרו פשוט בתכלית: דחייה של 210 ימים בהפעלת החוק החדש לפירוק רשות הנמלים ופיצול הנמלים עצמם. בתקופה הדחייה, שתוקדש למשא ומתן אינטנסיבי, לא ישונה מצבה הכלכלי, העיסקי והמשפטי של רשות הנמלים ולכן גם לא ישונה המעמד של העובדים ולא ייפגעו זכותיותיהם.

"כבר לא צריך נאמנים וערבויות, כי החוק החדש מוקפא", אומר עמיר פרץ בחיוך דק של ניצחון.

ניצחון חלקי: השאלה מי ניצח לא הוכרעה בהסכם זמני זה. האוצר ביצע נסיגה מכוונותיו ואילו ועדי העובדים ויתרו על נשק השביתה. פרץ מודה שהיתה לו בעיה קשה עם השביתה של עובדי הנמלים: השביתה הפרה את הפסיקה של נשיר בית דין לעבודה, סטיב אדלר, אחד מיקיריה הלא-רבים של העבודה המאורגנת. "אבל את נזקי השביתה אפשר היה למנוע", מוסיף יו"ר ההסתדרות.

איך?

פרץ: "ההסתדרות לא התנגדה ואינה מתנגדת לתחרות בנמלים. לפני שנים כבר הסכמנו לכך. הרפורמה המהפכנית-כביכול שבהשגתה משתבח כיום האוצר אינה אלא תיקון מסוים - ולהערכתי לא חכם במיוחד - להסכם שההסתדרות חתמה עם אברהם שוחט כשר האוצר ואפרים סנה כשר התחבורה".

"לפי ההסכם ההוא, הנמלים היו צריכים להיות לחברות בנות של רשות הנמלים. לפי החוק החדש של נתניהו, יהיו הנמלים לחברות נפרדות, כשתאגיד ממשלתי חדש מחזיק בנכסיהן. זהו מבנה שליטה מורכב, מסורבל, המחייב את העובדים לעבור ממעסיק ממשלתי אחד למעסיק ממשלתי אחר ולכן מחייב אותנו, ההסתדרות, לעמוד על משמר זכותיותהם. במיוחד לאור סעיפים בחוק המתייחסים אל

העובדים כאל חפצים דוממים על לוח השחמט של האוצר.

האם אתם מתנגדים לחוק הנמלים שאושר בממשלה ובכנסת, או לא?

"אגיד לך את מה שאמרתי לנתניהו: 'אדוני שר האוצר, אתה סתם מייצר פה דרמה מיותרת. הרי ממילא אינך מפריט את הנמלים ואינך מוסר אותם להפעלה לגורמים פרטיים. בהשוואה להסכם הקודם שחתמנו עליו, החוק שלך לא מזרז את ההפרטה, הוא אפילו מעכב אותה. אבל אם אתה מתעקש על שיטת התאגדות אחרת של הנמלים, שיבושם לך. רק בוא ועשה זאת בהסכמת העובדים, לא נגדם".

"העובדים לא יעברו למעסיק חדש בלי לבדוק את איתנותו העיסקית ואת יכולתו לכבד את זכויותיהם המקצועיות וזכויות הפנסיה שלהם. לכן אני מציע לך לדחות את הפעלת החוק החדש עד סיום המשא והמתן איתם'".

"אבל נתניהו התעקש. בשלב מסויים אפילו הציע כבטוחות לעובדים ערבות מדינה בסכום של 6 מיליארד שקל".

ומה היית תגובתך?

"דחיתי את הרעיון. אני לא רוצה שהעובדים ייתפסו כמי שמשעבדים לטובתם את נכסי המדינה. ההסתדרות גם לא מתנגדת עקרונית להפרטת הבנקים הממשלתיים. היא מתנגדת להפרטה המתעלמת מזכויות העובדים: הקונים של הבנקים צריכים לדעת שהם רוכשים בנק עם עובדים בהסכם קיבוצי.

המחלוקת הבאה בין האוצר להסתדרות תהיה בשאלת השכר במגזר הציבורי. על-פי הסכם ביניהם, צריכה הממשלה לעלות את שכר עובדיה מיוני 2005 בשיעורים של עד 10% ולהשיב לעובדים את מלוא החזר הוצאות הרכב. העלות התקציבית - לפחות 2 מיליארד שקל. נתניהו, לכוד במסגרת התקציב, מודיע שיפנה ליו"ר ההסתדרות להאריך את תוקף הקיצוצים בשכר ובהוצאות.

אבל עמיר פרץ לא חולם להיענות לפנייתו בחיוב. לדעתו, עובדי המגזר הציבורי כבר תרמו את חלקם להבראת המשק. בינו לבין עצמו, פרץ מחכך ידיים בהנאה. לפני שנה ניהל האוצר מערכה כבדה לצמצום מספר המועסקים במגזר הציבורי ולהגשמה של הקריטריונים לפיטורים, אבל בפועל לא היו פיטורים ולא היו צמצומים, רק מהומה על לא מאומה.

פרץ: "הממשלה היא המעסיק והמנהל הכי גרוע במשק הישראלי. זה עתה רכשה קוקה-קולה את טרה; הקונים והמוכרים ניהלו איתנו משא ומתן הגון והושגו איתם הסכמות לטובת העובדים. ממש תענוג להתעסק עם בעלים פרטיים. איתם המחלוקות נפתרות בשקט,

ביושר, ברגישות. לעומת זאת, דרכו של נתניהו ברפרומות שהוא מוביל", מקונן ח"כ פרץ, "היא ליצור משבר בקול רם ולהגיע לפרשה בקול דק. מהומה תחילה, הבנה בהמשך".

אבל נתניהו לא שונה בכך משרון ומפרץ ומאחרים. ייתכן שבישראל כבר אי-אפשר לנהל אחרת את החיים הציבוריים ושכל הסדר צריך להיות מלווה תחילה בכאוס מקדים. כך עם הרשויות המקומיות, כך עם הבנקים, כך עם ההתנתקות, כך עם ממשלת האחדות (עמיר פרץ: "סיעת עם אחד תתמוך בממשלת אחדות רק אם שמעון פרס יקבל את תיק האוצר ויהיה מהפך בתפיסה התקציבית. אם לא, אנחנו מחוץ לממשלה") וכך עם הנמלים.

הישראלים התרגלו להתפשר לא מיוזמתם, לא משיקול הגיוני לטווח ארוך, אלא רק כשכבר כלו כל הקיצין, כשהמשבר בשיאו ובאמת אין ברירה.