59 שנים להטלת פצצות האטום: הערפל הציל את קוקורה

בבוקר ה-6 לאוגוסט 1945, היו השמיים מעל העיר הירושימה בהירים וכחולים, כך מספרים מי שעוד זוכר איך נראה הבוקר של אותו יום.

היפנים היו אז שקועים עד צוואר במלחמה נגד ארה"ב. הגברים היו בחזית הפאסיפית והנשים והנערות הועסקו בבתי החרושת לייצור פצצות ותחמושת. למרות המפלות שספגו בחזיתות השונות מול צבא בעלות הברית, איש מהם לא שיער שבוושינגטון נפלה ימים ספורים קודם החלטה גורלית.

בבית הלבן הבינו שכניעת יפן היא הדרך היחידה להביא לסיום מלחמת העולם, אולם העריכו שפלישה ליפן תגבה מחיר דמים כבד. לכן הוחלט לנסות ולהכות ביפנים בנשק החדשני והחזק ביותר שהיה זמין באותם ימים, שאך יצא משלב הפיתוח והניסויים וטרם נעשה בו שימוש אמת.

היסטוריונים רבים מציינים שבהחלטה להטיל את הפצצה על הירושימה היום לפני 59 שנים, הוכנסו גם שיקולים שנועדו למעשה לבדוק את השפעות הפצצה בתנאי אמת - הטופוגרפיה של העיר ותנאי מזג האוויר. בראייה לאחור, בהתחשב בעובדה שהפצצה על הירושימה הייתה הראשונה מבין שתיים שהוטלו מאז ומעולם, היו למעשה תושביה קורבנות הניסוי האנושי הגדול בעולם.

ב-8 ורבע בבוקר הופיע בשמי הירושימה מפציץ B-29 שכונה "אנולה גיי", על שם אימו של הקברניט, פול טיבטס, ושיחרר מעל העיר התעשייתית פצצה אחת בודדת, שכונתה בשם התמים "ילד קטן" (Little Boy). פצצת האורניום התפוצצה בגובה 680 מטר מעל העיר ודקות לאחר מכן מה שנותר מרובּה של העיר היה שדה חרב זרוע הריסות בוערות ועשנות.

עדויות מאותו יום נורא מספרות על גל חום עצום שהופיע מיד לאחר הפיצוץ. במוקד הפיצוץ הגיעו הטמפרטורות ל-3,000 עד 4,000 מעלות צלזיוס. החום שרף כל מה שנקרה בדרכו ופנה לכיוון מוקד הפיצוץ, גם אנשים שעמדו במרחק של 3.5 ק"מ מהמקום. גל ההדף שבא מיד אחר כך הרס בניינים מעץ ואבן עד למרחק של 2 ק"מ ממוקד הפיצוץ.

80 אלף איש נהרגו כתוצאה ישירה של הפיצוץ (עד לסוף 1945 מתו עוד 70 אלף איש מהשפעות הקרינה הרדיואקטיבית הגבוהה, שאכלה את גופם באיטיות מייסרת). אולם למרות שמימדי ההרג היו מעל ומעבר לכל אומדן של מפתחי הפצצה, לאמריקה הייתה עוד פצצה בקנה.

הפצצה השנייה, שכונתה "איש שמן" (Fat Man), הוטלה כעבור שלושה ימים, ב-9 באוגוסט, על העיר נגאסקי. ב-14 באוגוסט נכנעו היפנים ללא תנאי.

בין אשמה לרגשות אשם

אולם מעטים יודעים שנגאסקי לא הייתה המטרה המקורית של האמריקנים. התיכנון היה להטיל אותה על העיר הקטנה קוקורה, בה היו מפעלי תחמושת ומחסנים צבאיים רבים. הערפל הכבד שריחף באותו בוקר מעל קוקורה הציל אותה מכליה.

גברת קזוקו פוקאשימה נולדה בקוקורה והייתה באותם ימים תלמידת בית ספר. "באותם ימים היו בני משפחתי מגויסים כולם למאמץ המלחמתי. אבי ודודי היו בחזית, ואמי ואחותה, כמו כל הנשים בעיר, עבדו בבית החרושת לפצצות. לא ידענו שנבחרנו להיות המטרה לפצצה ורק מאוחר יותר למדנו שהיא הוטלה לבסוף על נגאסקי ועל האסון הכבד".

לא מדברים. זוכרים (צילום: רויטרס)

אבל למרות שתושבי קוקורה ניצלו, הם נושאים עד היום את הצלקות. במעבר בין אנגלית ליפנית היא לא מצליחה להבדיל בין "אשמה" ל"רגשות אשמה" (Guilty ו-Guilt). כשמתחוור לה ההבדל, היא נושמת לרווחה, שמחה שהמסר שביקשה להעביר צלח את התירגום.

"אנחנו מרגישים שאנחנו היינו צריכים להיפגע במקום אנשי נגאסקי חסרי המזל, וקשה לנו מאוד עם התחושה הכבדה הזו", אומרת קזוקו סאן, ברגע נדיר של גילוי לב. היפנים, שנוהגים "לכבס" מלים כשהם עוסקים בנושאים רגישים, ובלבד שלא יאלצו להתמודד עם הבילבול והמבוכה הכרוכה ברגשות, אינם ממהרים לדבר על מה שקרה לפני כמעט 60 שנה.

קזוקו סאן מעדיפה לא לדבר, ולהראות לכל מי שמבקר בקוקורה את האנדרטה שהוקמה בעיר לזכר הנופלים בנגאסקי. במרכזה ניצבת אישה צעירה אוחזת בעגור הצופה לכיוון נגאסקי. "כאשר מישהו ביפן נמצא בצרה, מומלץ להכין לו אלף עגורים מנייר", מסבירה קזוקו סאן. "רק כך אפשר להחלץ מהצרה".

עשר שנים אחרי ההפצצה הוקם בהירושימה מוזיאון. המבנה הבולט ביותר במתחם הוא מבנה הרוס שבראשו כיפה, ששימש כאולם תצוגות - המבנה היחיד שנותר על תילו בהירושימה אחרי ההפצצה. אגפי המוזיאון, כמו אתרי ההשמדה באירופה, מוקדשים לסיפורה של העיר. מזעזים במיוחד הפרטים שנאספו מבין החורבות - בקבוקים שהותכו בחום העצום, מדי בית ספר שנשרפו ושעון כיס, שנעצר בדיוק ב-8:15 בבוקר.

מנהלי המוזיאון מדגישים ששמו, "היכל השלום", מעיד על עובדת היותו של המקום מצבת זיכרון לעבר אבל בעיקר תמרור אזהרה למען הדורות הבאים. הם לא צריכים לדאוג. גם אם הירושימה של היום היא עיר מודרנית, מתועשת ומשוכללת, היא לא נותנת לאיש לשכוח כיצד לפני פחות משישה עשורים מצא האדם במו ידיו את המפתח לשאול.