30 שנה להתפטרות ניקסון: מורשתו הייתה אחריתו

כותרת העמוד הראשון של ה"וושינגטון פוסט" ב-18 ביוני 1972 הייתה "חמישה נעצרו במזימה לצותת למטה המפלגה הדמוקרטית". איש לא שיער אז שהחשיפה הזו תוביל שנתיים מאוחר יותר - היום לפני 30 שנה - להתפטרות הראשונה בהיסטוריה של נשיא אמריקני מכהן, ולאחת הפגיעות הקשות ביותר במוסד הנשיאות.

כעבור כמה ימים התברר שהאנשים שנתפסו פורצים למשרדי הדמוקרטים בבניין המשרדים "ווטרגייט", היו קשורים למטה הבחירות של הנשיא ריצ'ארד ניקסון, שרצה אז להיבחר לכהונה נוספת בתפקיד.

בחודשים הבאים נחשפו אט אט פרטים נוספים בפרשה, וכל אחד מהם שראה אור הביא אותה צעד אחד קרוב יותר לחדר הסגלגל שבבית הלבן. אט אט התבררו השוחד שקנה את שתיקתם של הפורצים, הניסיון לטייח את החקירה והניסיון של בכירי הבית הלבן לחבל בחקירת הבולשת הפדרלית בנושא - המהלך שגזר את דינו של הנשיא.

צחוק הגורל הוא שניקסון ניצח בבחירות ב-72 בפער עצום - 49 מדינות ו-60 אחוז מהקולות. אבל בתקופת כהונתו השנייה, החל מינואר 1973, פרשת "ווטרגייט" רדפה אותו כמו צל. יועציו מעידים שרוב זמנו ומרצו הוקדש לפרשה ושהתנהלותו הפכה עצבנית ובלתי צפויה. הסקרים מלמדים שזו הייתה תחילת הסוף.

"לא יהיה טיוח"

כבר בפברואר החליט הסנאט לחקור את הפרשה, מינה את הוועדה ואף החליט שדיוניה ישודרו בטלוויזיה. משבצות השידור של אופרות הסבון האמריקניות נדחקו לטובת הדרמה האמיתית שהתרחשה בוושינגטון. באפריל הרחיק עצמו ניקסון מיועציו, שסיבכו אותו בבוץ המביך, לקח אחריות מלאה על הפרשה והתנצל. "לא יהיה טיוח בבית הלבן", אמר.

אבל היה טיוח. גורלו של ניקסון נגזר בגלל אותן קלטות שמע שדאג שיתעדו באופן שיטתי את הנעשה בלשכתו. הוא קיווה שזו תהיה מורשתו, אבל הן היו אחריתו.

בדיוני הסנאט נחשפה אותה מערכת הקלטת אוטומטית, והמאבק של ניקסון למנוע את חשיפת הקלטות היה עיקר עיסוקו בשנתו האחרונה בתפקיד. עוזריו של ניקסון אומרים שאם היה שומע בעצתם ומשמיד כבר אז את הקלטות, הוא היה בוודאי סופג ביקורת קשה אבל אולי היה ניצל.

ב-24 ביולי 1974 הנחית בית המשפט העליון של ארה"ב את המכה הניצחת, ואילץ את הנשיא להעביר את הקלטות לוועדת החקירה. מה שהתברר זכה אז לכינוי "האקדח העשן" - ראיות חותכות ולפיהן ניסה הנשיא בעצמו לטייח ולשבש את חקירת הפריצה למטה בבניין "ווטרגייט".

עוזריו של ניקסון אומרים שהוא ידע עוד קודם שהוא גמור. אחרי חשיפת הקלטות הוא מיהר והודיע על התפטרותו, לפני שהסנאט יחל בהליך הדחה. כשעיני האומה נשואות אליו, בחדר מלא עיתונאים, מצלמות ואורות בוהקים, ניקסון הוכנע. "אני לא אחד שפורש", אמר בנאום טלוויזיה מיוחד לאומה, "הצורך לעזוב את התפקיד לפני תום הכהונה מנוגד לכל אינסטינקט בגופי. אבל כנשיא אני צריך לעשות את מה שטוב לאומה".

לו קאנון, עיתונאי שעבד אז עבור ה"וושינגטון פוסט" סיפר השבוע לאתר החדשות של רשת MSNBC על תחושות סותרות. "בניגוד למה שחושבים, לא היו חגיגות ביום שהוא התפטר. מחד, שמחנו שהסיפורים של וודוורד וברנשטיין התאמתו, אבל מאוד הציק לנו שהחשיפה הזו גרמה להתפטרות של הנשיא בבושת פנים... זו לא הייתה חוויה טובה למדינה. לא הרגשתי טוב בקשר לעניין הזה ולא הייתי לבד...".

החוקה מופלאה בגאוניותה

"אני זוכר את זה היטב", מספר צבי רפיח, מומחה לענייני ארה"ב. "הייתי בשגרירות ישראל בוושינגטון בתקופה ההיא, וזו היתה תקופה סוערת. אל ניקסון הגיעו מנהיגי הקונגרס הרפובליקנים, מהמפלגה שלו ואמרו לו: 'אם לא תתפטר תועמד לדין ותורשע. אין לך סיכוי לצאת מזה! והוא התפטר. האמריקנים לא שוכחים את חטא ווטרגייט אבל זוכרים לטובה את תקופת נשיאותו ומדיניות החוץ שלו".

"מוסד הנשיאות הוכתם על ידי ניקסון אבל לא נגרם לו נזק ממשי. הנשיאות היא עדיין מושג מכובד וראוי מאוד. יש דוגמאות בפוליטיקה האמריקנית שפרשיות הרעידו את הממסד הפוליטי, את הממשל ואת העם, אבל אף פעם, גם לא בפרשה חמורה כמו 'ווטרגייט', הממשל לא שוּתק או נפגע קשה", אומר רפיח, "תמיד ידעו איך לטפל בקשיים ולהחזיר את היציבות וההערכה".

"פרשת ווטרגייט הוכיחה מה שהוכיחו גם מלחמת האזרחים, מלחמת וויאטנם וההעמדה לדין של הנשיא קלינטון. כל אלו הוכיחו שהחוקה האמריקאית, שנכתבה למעלה מ-200 שנה, היא מופלאה בגאוניותה. הממשל והעם האמריקאי עברו משברים קשים לאורך הדורות, משברים שיכולים לפרק עם או לפחות לזעזע אותו, ובזכות החוקה לא התערערה המדינה או יסודות המשטר. היו הכלים לטפל במשברים ואכן טיפלו בהם.

"כשאמריקה נמצאת במשבר או פרשת דרכים, האמריקנים יודעים לבחור בנשיא ובנציגים שלהם. גם מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר לא גרמה לטלטלה קיצונית וכאוס, אלא איחדה אותם. גם המצב היום בעיראק, ויש הרבה שמתנגדים למלחמה הזו - מי שמתנגד, עושה זאת במתינות שמבססת את המערכת ולא מזיקה לה. מי שרוצה לשנות יכול לעשות זאת".