רוצה אבל מפחדת

"חגיגה", אלבומה ה-12 של שרית חדד, מסתמן כתקליט מיפנה בקריירה המסחררת של הזמרת-כוכבת. רשימת היוצרים (כותבים, מלחינים, מפיקים) המגוונת במיוחד, מעידה על שבירת מחסום פסיכולוגי. על נכונות של חדד להיפתח לתחומים (בסגנון, בצליל ובתוכן) בהם לא ביקרה.

"חגיגה" עשוי להיזכר כתקליט הים תיכוני האחרון של חדד. אחרי שהפכה למלכת אמצע הדרך החדשה עם היעלמות המזרחיות הארדקור מהקלטותיה, נדחקים עתה גם האלמנטים הים תיכוניים לתפקד כעיטורים גיאוגרפיים וכצבעים אתניים לדאנס, לרוק, להיפ הופ ולטנגוׁ- מערב ומצרים ('הסוד', ו"לבד"), ועד ספרד ("ונמריא"). זה לבד תעודת בגרות.

זו לא שרית חדשה, אלא זמרת מתחדשת, מתעדנת ומתפתחת. קולה הקריסטלי משתבח, תובנותיה מבשילות ומסריה מתחדדים (מ"בחום של תל אביב" הפוליטי בדרכו ועד התייחסויות לנשיותה ולמיניותה ב"אור", "הסוד" ו"פנויה" "לאהבה). אולי הקצב איטי מדי, תכתיב של אמונות וחששות, אך תרומתם של עברי לידר, שלמה ארציף סבלימינל ונעמי שמר ("לו יהי") מעידה על הכרה בחשיבות השינוי והשדרוג, שמתבהרת גם בהשקעה החריגה בזמן ובכמות השירים (16) 

אף שהאלבום מופק, ממותג ועמוס יתר על המידה.

אלא שחדד רוצה, אבל מפחדת. לא הולכת עד הסוף. כמו בשיר הנושא: במקום להיקרא "בחורה מבית טוב" כמתבקש מדעתנותו, חתרנותו ונשיותו האסרטיבית, בורחת חדד מהדמות שתשתקף במראה, ובוחרת שם עולץ, קלוש, לא מחייב ומנותק כמו "חגיגה", אך גם אם האמירות החדשות מהוססות, הן צעד משמעותי עבור חדד שירים. כאלה מסמנים כניסה מבוגרת לעולמות (ואולמות) חדשים והינתקות מבוקרת מיעדים ישנים.