שתף קטע נבחר

קולות שתמיד איתי

"'במעוז מפרקת יש הרבה פצועים, הם מבקשים לארגן להם חילוץ.' חיכיתי לתשובה בלי לעכל את הידיעות ששמעתי קודם על המטוסים שלנו. ברקו ציין שאני ממילא כבר יודעת שכל הטנקים בדרך למעוזים נפגעו ומי שלא, שקע בביצות..." פרק מתוך "קולות שתמיד איתי", שעוסק בפינוי המעוזים בגזרה הצפונית של סיני במלחמת יום כיפור

הקריאה הנואשת מ"מפרקת" שלוותה ברעש פגזים מחריש הקפיצה אותי.

 

"תלם כאן מפרקת, תודיעי לקודקודים שם שישלחו לנו סיוע אווירי. איפה המטוסים שלנו, לעזאזל. תקראי כבר לקודקוד".

 

"תלם כאן כתובה, יש לנו נפגעים. עולים עלינו מדרום, מבקשים סיוע אווירי".

 

"תלם, כאן מילאנו, מאות חיילים עולים עלינו מדרום…"

 

ההתקפה על המעוזים התחדשה, בנוסף להפגזות הכבדות שנשמעו ברקע והמשיכו במלוא העוצמה וללא הפסקה. הם לא יחזיקו שם מעמד, עם הפגזה כזאת כבדה שלא נגמרת. יכתשו אותם שם. נתקפתי בפחד גדול, שהסיוט הזה ייגמר כבר. בשלב הזה חלף בי הרהור שאולי… הסיוע ממטוסי חיל האוויר כבר לא יגיע. ואולי גם שום סיוע בכלל. ומיד פסלתי. לא. לא יכול להיות. קראתי למעוזים, עודדתי והבטחתי עוד פעם אחת, שמארגנים להם תגבורת והמטוסים בדרך. רצתי לחמ"ל ושוב שאלתי איפה המטוסים ולמה הם לא מגיעים.

 

המבטים שהופנו אלי היו קשים. המח"ט שהיה עסוק בשיחות טלפון לא התייחס והסמח"ט פכר את שפתו התחתונה. משהו קורה כאן. מה הם לא מספרים לי. התחושה היתה קשה. כאילו איזה סוד איגד אותם מולי. "אני לא מבינה, מה קורה כאן? איך זה שאין חיל אוויר?" אמרתי, יותר לעצמי. צלצול טלפון פילח את השקט שהשתרר לרגע, מישהו ענה בשקט, כמעט בלחש. ועוד צלצול ועוד צלצול. וההמולה חזרה כמקודם. לא יכולתי לחזור למעוזים בלי תשובה. מה אני אגיד להם? התעקשתי, ניגשתי לברקו, וכבר חשבתי בעצמי להתקשר ולהודיע לחיל האוויר. שאלתי אם הם יודעים בכלל מה קורה. לחיל האוויר היה קו ישיר במבצעים, על יד הטלפון שהיה כתוב עליו יב"א 11 עמדה יעל הפקידה של המבצעים, בפנים נפולות. לא הבנתי מה קורה. מה אני אגיד להם?

 

"תגידי להם שהמטוסים בדרך," אמר ברקו ואני התעלמתי מהטון המיואש שבו נאמרו הדברים והרגשתי איך הכעס מתהווה בתוכי. "כבר אמרתי להם אלף פעמים". "אז תגידי עוד פעם," אמר ברקו. "לא! תגיד בעצמך, אתה פוחד לדבר איתם בקשר? למה אתה לא ניגש אליהם? הם מבקשים לדבר עם קודקוד, הם לא רוצים לשמוע אותי. תיגש אתה אליהם, תבטיח להם תגבורת, תבטיח להם מטוסים. אתה תגיד להם שיחזיקו מעמד וימשיכו להילחם עד שימותו".

 

"תמי. מספיק," אמר הסמח"ט וניגש למפה בפינת הבונקר.

 

"אבל מה קרה? איך זה באמת שאין מטוסים? למה הם לא מגיעים? אני לא מבינה".

 

"את באמת לא מבינה," הגיב ברקו מיד.

 

"אוי סתום כבר. אפשר לקבל סיוע אווירי? הם לא יחזיקו מעמד שם".

 

הסמח"ט ניגש אלי מקצה הבונקר, הניח יד על כתפי והסביר שהמטוסים שלנו לא מצליחים להתקרב לתעלה. יש אש נ.מ חזקה של המצרים. והם הפילו לנו הרבה מטוסים.

 

הבטתי בסמח"ט. מה הוא אומר בדיוק?

 

"לנו? את המטוסים שלנו? איך זה יכול להיות? הם הפילו את המטוסים שלנו? הם?!! אבל… סומכים עליהם, מחכים להם".

 

אף אחד לא ענה לי. "אז אין חיל אוויר."

 

שתיקה.

 

"אין מטוסים, אין תגבורת, אין כלום? אז… המעוזים…הם לבד שם".

 

המח"ט דיבר בטלפון עם מפקד הסיירת. יש עוד קרבות בשטח. אבל המעוזים.

 

"במעוז מפרקת יש הרבה פצועים, הם מבקשים לארגן להם חילוץ." חיכיתי לתשובה בלי לעכל את הידיעות ששמעתי קודם על המטוסים שלנו. ברקו ציין שאני ממילא כבר יודעת שכל הטנקים בדרך למעוזים נפגעו ומי שלא, שקע בביצות. בעיקר בדרך למפרקת. הסמח"ט שנראה מודאג פנה למח"ט והמח"ט הוסיף באותו דיבור איטי שהמפקדים סגלו לעצמם באותו זמן, שמהפיקוד הודיעו שיש כבר כמה יחידות צנחנים וטנקים בדרך אלינו. "שיחזיקו מעמד עד שהתגבורת תגיע אליהם". ובאמצע הדברים קיבל טלפון נוסף מהפיקוד.

 

הסמח"ט הסביר לכולם ובעיקר פנה אליי: "לוקח זמן לתגבורת להגיע לסיני, אבל יש תגבורת בדרך. היא עוד תגיע,"

 

העברתי את מבטי מהמח"ט לסמח"ט, לברקו, לקצין המודיעין, ולקצין האג"ם וההנדסה והחימוש וגם לרב סרן צ'רני שרוב הזמן נדבק לזמרת האדמונית, שנראה היה שהיא מעדיפה להיות בהפגזה בחוץ מאשר צמודה להתזות הזיעה של צ'רני. נעצתי בו מבט חד. והוא התחמק מעיני והתמקד מיד במפה שמעל הזמרת.

 

הזמרת התכופפה מתחת לזרועותיו והתחמקה ממנו. אבל לא היה לה כל כך לאן. המקום היה צר וצפוף. "יהרגו אותם בינתיים. ישחטו את כולם שם. צריך להגיד להם שיצאו משם," עמדתי לחזור לקשר, כשהמח"ט הסתובב אלי בתנועה חדה שעצרה אותי באחת. "אף אחד לא נסוג", אמר קצרות, דבורו האיטי נעלם, "אין פקודת נסיגה. שימשיכו להילחם ויחזיקו מעמד", הגיב כמעט מוכנית. נסיגה. לא חשבתי בכלל שלצאת משם זו נסיגה. אז על מה בדיוק חשבתי? מה הוא חשב, שאני באמת אגיד להם לצאת משם?

 

חזרתי לקשר ורק אז, מול זעקות המעוזים ניחתה עלי המכה. הקיר הזה שנשענתי עליו, קיר הביטחון שיש לנו צה"ל חזק ומאחוריו חיל אוויר בלתי מנוצח וכל יכול, קיר הביטחון הזה התפרק, התרסק והרסיסים ניתזו עלי.

 

פתאום אין על מי לסמוך. אין על מה לסמוך.

 

קראתי למעוזים. קולי נשמע צרוד ונמוך. מה להגיד להם?

 

אמרתי שהתגבורת בדרך אבל היא מתעכבת והוספתי "תשתדלו להחזיק מעמד בכוחות עצמכם", חשבתי שהצלחתי למצוא ניסוח מתאים ל'אין תגבורת' ואין מטוסים.

 

"האם קיבלתם? שמיל? רוני? צחי"

 

"חיובי, חיובי," ענה שמיל גם הוא בקול נמוך.

 

ושוב אמרתי תחזיקו מעמד, מארגנים כאן תגבורת. אנחנו איתכם.

 

מסיקה הטבח נכנס עם צלחת סנדוויצ'ים. "שלום לך תלם," חייך מרוצה להשתמש בקוד הקשר שלי. "אנחנו יושבים כולנו בסדנה, יש שם מכשיר קשר, כולם שומעים אותך".

 

 

הבטתי במסיקה ולא עניתי. הוא הושיט לי את הצלחת עם הסנדוויצ'ים.

 

"לא אכלת כלום, הנה קחי, זה… אמיר הרס"ר שלח לך. אבל אני הכנתי. לא אכלת כלום".

 

המעוזים אישרו לי בקשר: "תלם כאן דרורה. אצלנו הכל בסדר".

 

"תלם, תלם, כאן בודפשט, רות הישר סוף," שמעתי את קולו המוכר של צחי.

 

"אוכל," הושיט לי מסיקה את הצלחת.

 

בהיתי במסיקה.

 

"אוכל!!!"

 

"תלם, כאן מילאנו, הקודקוד נפצע, אבל הכל בסדר, שולטים במצב", אמר רוני.

 

"כאן אורקל. הדפנו עוד התקפה. הכל בשליטה".

 

למה נדמה לי שהם מנסים לעודד אותי?

 

גם מושיק הוסיף מהטנק דברי עידוד משלו ולרגע הצליח להעלות חיוך על פני "אצלנו הכל בסדר. חמישה כוכבים". אבל החיוך נעלם מיד עם הקריאה ממפרקת.

 

המצב שם נשמע קשה יותר משאר המעוזים והם דרשו לדבר עם מפקד, מישהו בעל סמכות.

רצתי למבצעים אבל לפני שיצאתי מהקשר שמעתי את אחד של ספיר מדווח שהוא בדרך למפרקת. בקול בוטח הודעתי למעוז שהתגבורת בדרך אליהם.

 

"תמי. אוכל! את לא רעבה?" מסיקה ניצל את ההפוגה ונופף את הצלחת קרוב לפני.

 

חלק אחד שלי היה מרוכז בקשר וחלק אחר ענה למסיקה שאני צמה.

 

"צמה?" מסיקה צחק,

 

"הצום, נגמר! עוד מעט תשעה באב. אני משאיר לך את הצלחת כאן".

 

"מסיקה תודה. תגיד גם לאמיר תודה רבה, ושבאמת יפה ש... שהוא חשב, תגיד לו תודה."

 

מסיקה צחק, "הוא לא מדבר עם אף אחד, רק שומע כל הזמן אום כולתום".

 

"מסיקה!" נעצתי בו מבט מתרה, ומסיקה מיהר להבטיח שיגיד.

 

אמרתי שאבדוק. מסיקה צחק ועשה תנועה של אין ברירה הוא ימסור לאמיר תודה.

 

הסנדוויצ'ים הצבעוניים היו מלחם כהה, חתוכים בתשומת לב למרובעים סימטריים, ללא החלק הקשה שמסביב. עשויים שכבות של גבינה צהובה, חסה ירוקה עגבנייה אדומה, ומונחים על מפית ניר כחולה. לידם הונח כתוספת, משולש של גבינה צהובה.

 

תיקי וידאס היא אם לשלושה ילדים, עוסקת בבימוי קולנוע דוקומנטרי. הספר "קולות שתמיד איתי", שרואה אור בימים אלה בהוצאת מעריב, עוסק בפרשת פינוי המעוזים בגזרה הצפונית של סיני, מגובה בעדויות של חיילים ומפקדים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים