בדרך ל"שכונה"

על פניו זה נראה פשוט, אפילו מאוד. בשעות אחר הצהריים (יום ד'), יתקבצו בהיכל התרבות בתל אביב שתי קבוצות - שני מחנות יריבים, שחושבים ורוצים להנהיג את הליכוד בדרכים שונות.

בפינה השמאלית, עוטה את כתר השלטון, ראש הממשלה, אריאל שרון, הוגה תוכנית ההתנתקות הדחויה ומבקש את צירופה של מפלגת העבודה לממשלה. מולו בפינה הימנית, מעודדים על ידי הניצחון במשאל המתפקדים ומגובים בשנאתם של פעילי הליכוד כלפי העבודה, השרים סילבן שלום ועוזי לנדאו, וקבוצת חברי כנסת המכונים "מורדים".

לכאורה, לא קרב, שהרי מי יכול לעלות על הדעת ששרון הגדול, הבולדוזר, יחטוף דווקא מקבוצה של חברי כנסת ושרים, שחלקם מבקשים לשמור על הכסא, וחלק אחר פשוט עוד לא התחבר לסקרים, מהם עולה כי רוב העם רוצה לצאת מעזה.

אבל במציאות, ההגדרה מלחמה יותר מתאימה למה שיקרה בהיכל התרבות. אם שום דבר יוצא דופן לא יקרה במהלך הלילה או בשעות הבוקר, צפוי היכל התרבות להפוך בערב לזירת מלחמה של ממש. לא פחות ולא יותר.

למתיחות הגדולה הזאת שנוצרה ערב הוועידה בליכוד, אחראים שני הצדדים, שכן אף אחד מהם לא רוצה לצאת פראייר. וההתעקשות הזאת להילחם, לעשות שרירים, לשלהב את הרוחות ואת המחנות, ולהראות מי יותר חזק - צפויה להפוך את כינוס הוועידה למה שמכונה בשפת הרחוב "שכונה".

ובשכונה, כמו בשכונה, יש הכל מהכל: צעקות בוז, שריקות, שלטים, דחיפות, נטישות, משברים, הפרעות, מצלמות, ראיונות ומה לא. הכל כלול בתפריט.

אפשר להבין את שרון. הוא לא רוצה לצאת מושפל ומבוזה גם הפעם, כמו אחרי המשאל.

מבחינה פוליטית הוא לא יכול להרשות לעצמו עוד תבוסה לעיני כל העולם. לפני המשאל, אריק היה אחר. פחות אריק, יותר שרון. החיבוק של הנשיא בוש הפך אותו לזחוח, ליהיר, ובה בעת, בשל עצות יועציו - גם ליותר ממלכתי. היום, שרון חזר להיות יותר אריק. הוא ואנשיו הרבה יותר מפוקחים. הם יודעים שממלכתיות היא לא משחק שאותו אפשר לשחק במרכז הליכוד. שם עדיף ללכת בכוח, ואם אפשר – בכמה שיותר כוח.

לכן, ראש הממשלה, יועציו ותומכיו לקחו את הוועידה הזאת ברצינות: אוהדיו גוייסו, פעילים קיבלו טלפונים, עומרי שרון לקח פיקוד, והשיירה יצאה לדרך, אל עבר הוועידה. ניצחון כנראה לא יהיה שם, אבל מנסים לצמצם את הנזק. כמה שיותר, יותר טוב. בכל מקרה, את שדה הקרב לא מפקירים. לא הפעם.

ומצד שני, אפשר גם להבין את עוזי לנדאו ואת חבריו. הם מתעקשים כעת להוכיח שהניצחון של הפעם שעברה, במשאל, לא היה ניצחון דמה, ניצחון של פעם בחיים. הם רוצים להוכיח שהם שולטים בליכוד ובשטח, ולהראות לכל מי שרק מפקפק שהם הם הליכוד האמיתי, נאמני המצע הפוליטי של התנועה הגדולה במדינה. לכן, התגייסותם לקרב היתה צפויה.

ועם זאת, ניתן לומר כי ייתכן שהניצחון במשאל עלה להם קצת לראש. נכון, הם עשו פגישות, ערכו סיורים, הרימו טלפונים וגייסו תומכים ומעודדים, אבל זה לא מה שהיה פעם, רק לפני כחודשיים וחצי לנדאו וחבריו ביקשו את הוועידה הזאת, אבל נדמה שהרוח מעט יצאה להם מהמפרשים.

הם יהיו מעט יותר רגועים, יותר בטוחים בתשתית שכבר הניחו בקרב הקודם.

בכל מקרה, אדם אחד לא ייצא טוב מכל הסיפור הזה, והוא אריאל שרון. מי שחושב ששריקות הבוז שישמיעו לו מתנגדיו יהיו רק בגלל צירוף העבודה, טועה. שרון יחטוף מחברי מפלגתו על כל מה שהוא עולל להם בשנים האחרונות.

הוא יחטוף מהם על הזלזול, על זה שהוא שיתק את התנועה, את מוסדותיה, ועל זה שהוא ניתק עימם את הקשר והתבצר בלשכתו בירושלים. הוא יחטוף מהם על זה שהוא שכח מאיפה הוא בא.

ואם לסכם את זה בקצרה, הרי שאריאל שרון יזכה להרבה שריקות בוז בגלל הרגלו הקבוע לצפצף על חברי מפלגתו ועל צירי הוועידה. הפעם, הצפצוף שלו לא ממש יעזור.

גם אם בבית ייראה שרון ממלכתי, מנהיג ומנסה להוביל מפלגה ומדינה, שריקות הבוז ייראו גם אדם שחבריו לתנועה לא רק שלא מאמינים בו ולו, הם גם לא מכבדים אותו. אפילו לא הם.