"תמיד הייתי ילדה מופנמת"
מתי היא החליטה להיות שחקנית? איך היא מתמודדת עם סצנות אינטימיות? האם היא פוחדת להזדקן? איילת זורר, האשה והתענוג, הגיעה לפורום ynet. ריכזנו את השאלות שלכם והתשובות שלה
אורן: למה את לא מנסה את מזלך גם בחו"ל?
"ניסיתי לתקופה מאוד קצרה בחיי ואני לא אשקר ואומר שלא מתחשק לי שיקטוף אותי במאי פנומן לסרט יוצא מגדר הרגיל, לא משנה מאיזו ארץ. כמובן אם ארוויח עליו זה יהיה גם לא רע. אני מתפתחת מבחינתי יפה פה, ואני מאמינה בגורל ומאמינה שאם דלת צריכה להיפתח היא תיפתח בסופו של דבר, גם אם אהיה קשישה בת 89. בינתיים יש לי הזדמנות להשפיע על הדברים שאני משתתפת בהם, מכיוון שאני לא 'דג רקק', מה שללא ספק הייתי בחו"ל היום".
רובינזון: מה חשוב במפגש ראשון עם במאי, והאם מפגשים כאלה זכורים
לך לטוב או לרע?
"אני לא מאמינה שיש דרך אחת. כמו שיש הרבה סוגים של אנשים, ככה יש הרבה סוגים של מפגשים. אני מאמינה שאתה צריך בשני המקרים להיות אתה עצמך, ובתור שחקן לנסות ולקלוע למה שאתה חושב שנכון לעשות באודישן, לפי תפיסת העולם שלך את הדמות או את הסצינה. אני בעיקרון אוהבת אנשים פתוחים שאוהבים לנסות הרבה ורסיות של דברים, אלא אם כן הם מקבלים כבר בהתחלה משהו שהוא קריסטלי. כלומר, מדויק. ולפעמים זה קורה, וכשזה קורה צריך גם לדעת לא להרוס את זה".
שי: איך את ניגשת לטקסט?
"נדמה לי שבשבילי הדבר הראשון שעובד זה אינסטיקנט. אנחנו פוגשים הרבה אנשים בחיים שלנו ומפנימים אותם, אם אנחנו רוצים בזה או לא. ככל שיש לנו יכולת להפנים יותר סוגים של אנשים, או ככל שהפנמנו אותם יותר, במהלך החיים שלנו, כך אני מאמינה שיש לנו יכולת אינסטקנטיבית לטקסטים שמיידית לא היינו מתחברים אליהם, אבל רגשית דווקא כן.
"בסך הכל נראה לי שרוב בני האדם סובלים מאותן מחלות, פחד, ייאוש, געגוע, תקוות, חלומות, תשוקות, אהבות. בכולנו יש קצת אכזריות והרבה טוב, ומכל הגוונים האלו תמיד אפשר למצוא משהו שמתחבר לדבר שנכתב. אני מאמינה בחזרות כשהדמות לאו דווקא קרובה לשחקן, ואז יכולים לצאת דברים מעניינים אם נותנים לזה מספיק זמן ולא מקווים לקבל תוצאה מהר מידי.
"היה לי מורה בארצות-הברית, שתיאר תהליך של עבודה של שחקן, כמו שני קווים מקבילים שאחד יוצא מתוך הדמות והשני יוצא מתוך השחקן. ואם שני הקווים מצטלבים מוקדם מידי, התפקיד מצומצם, ואם הם נפגשים מאוחר מידי, התפקיד רופף. צריך להיות קשוב בעדינות לתהליך, גם השחקן עצמו וגם הבמאי לשחקנים שלו".
רותם: בתור בימאי מתחיל אני אשמח לטיפ – מה מתסכל אותך על הסט
או בחזרות? על מה כדאי להקפיד?
"אני באופן אישי לא כל כך אוהבת במאים שמתערבים הרבה בעבודה של שחקן, בהנחה שהם בחרו בו והם סומכים עליו, מצד שני כמובן שצריך לאזן את זה עם פידבקים מצד הבמאי כדי שהשחקן ידע לאיזה כיוון לקחת את הדברים או בכלל אם הוא בכיוון הנכון.
"אני מציעה לך להסתכל על סידרה שמשודרת בערוץ 8, שקוראים לה 'הבימאים', סדרה דוקומנטרית על בימאים מוכרים ומצליחים. אפשר ללמוד הרבה מאנשים עם נסיון רב, כמו שיש להם. ובכלל, אני מאמינה שצריך לבחור אנשים שאתה מסתדר איתם על סט כדי שגם תהיה אווירה נעימה, ומצד שני אנשים מקצועיים מאוד שאתה יכול לסמוך עליהם שיעשו את העבודה שלהם כמו שצריך. השורה התחתונה - אמון".
אברי: חברה שלי לומדת משחק. אני בטוח באהבה שלה אלי, אבל תוהה לגבי סצינות אינטימיות. איך את מתמודדת איתן?
"ואוו. אם תישאר בקשר הזה מחכה לך שיעור מאלף. זה לא פשוט להשתתף בסצינות כאלה, אבל אני חייבת להודות שזה גם לא פשוט להשתתף בסצינות שהן 'קורעות' נפשית. אני חושבת שלבן הזוג זה יותר קשה, וצריך אמון כמובן, כמו שאמרת, אבל בינינו, כשאתה רואה את הסצינה המדוברת, תמיד תזכור שמול האובייקט או השחקנים, נמצאים אנשי תאורה, סאונדמנים, נערת תסריט, נערת מים, במאי או בימאית, צלם, עוזר צלם, מקליט ועוזר מקליט. יש בזה משהו טכני, מאוד. ויחד עם זה אתה צריך לזכור שכמובן שצריכה להיות שם מידה מסוימת של רגש כדי שזה יהיה אמין, אבל הרגש הזה נעלם מיד כשהסצינה נגמרת, או הופך להיות משהו שהוא בין אנשים שעובדים יחד ומעריכים אחד את השני, ונעים להם להיות ביחד".
חיים: צפיתי אתמול ב"אהבה אסורה". את מאמינה ביסודות הקבלה המוצגים בסרט?
"אני מאמינה. אם להגיד שאני מאמינה במציאות של הסרט - לא. אבל בהחלט מקובלים עלי יסודות הקבלה שעל פיו הסרט פותח. אני יודעת שזה מאוד אופנתי, אבל אני מאמינה בזה כבר שנים".
נודניק: איזה שחקניות הוליוודיות את אוהבת?
"אנה מאניאני, מריל סטריפ, כמה בנאלי אבל אין מה לעשות, שרליז תרון אחרי הסרט 'מונסטר' היממה אותי, ג'סיקה לאנג, ניקול קידמן, מרי לואיס פארקר, ג'ולייט בינוש, בכל אחת יש משהו שאני אוהבת. למרות שלא את כל הסרטים שלהן אהבתי, אבל אותן כן, בגדול".
ערן: עד כמה הקשר בין שחקן לצלם בא לידי ביטוי?
"הקשר יכול להיות קשר בלתי אמצעי, רק בתחושה. אחד הצלמים שהכי נהניתי לעבוד איתם הוא דוד גורפינקל, בגלל שהוא רב ניסיון ועבד עם שחקנים גדולים, והוא איש מאוד עדין, והוא חש את האנרגיה שלי בתוך סצינות, והיה שם כאילו כוח עזר, מצד אחד היה נעלם, ובלתי מורגש, ומצד שני הרגשתי חום מאוד גדול ממנו, וזה היה מאוד חיובי לסצינות העדינות יותר בסרט ('האסונות של נינה'). אני בטוחה שיש לזה גם השפעה מצד הבמאי, אם לבמאי יש מערכת יחסים טובה עם השחקן, גם לשחקן זה עובר. זה מאוד חשוב, מאוד מאוד".
רפאל: מתי הגעת להכרה שהמשחק הוא חלק בלתי נפרד מחייך?
"כל פעם במהלך העשר שנים האחרונות היה לי ברור יותר ויותר שזה הייעוד שלי. גם סובייקטיבית, אבל גם כי קיבלתי חיזוקים מהסביבה, שזה דבר שמאוד עוזר. אבל אני זוכרת רגע אחד שבו החלטתי שאני רוצה להיות שחקנית, זה קרה בשנה ג' בבית הספר למשחק, חזרתי מטוקיו אחרי שביליתי עם בחורה מאוד פרועה שהייתה סוחרת סמים/דוגמנית. הייתי מבלה איתה שעות ארוכות ומאוד הפנמתי את סיפור חייה ואישיותה. כשחזרתי לתל אביב, שיחקתי במחזה ובעצם שיחקתי אותה, וזו אחת החוויות החזקות ביותר שהיו לי במשחק ובחיי. הבנתי שזה לא קשור בכלל בכסף, בפרסום, בהערצה, ובכל הדובדבנים האלה, אלא למשהו לגמרי לגמרי רוחני".
ירון: מתי נראה אותך על המסך הקטן?
"בטלוויזיה בשנתיים האחרונות לא הגיעה הצעה באמת מעניינת בשבילי, ודווקא השנה הגיעו שתי הצעות מעניינות ואני הולכת להשתתף בשתיהן, סדרת שיצאו אני מניחה תוך שנה-שנה וחצי. אני לא יכולה לדבר עליהן, כי הן ממש בתהליך של עבודה. אבל שתיהן מאוד מעניינות ומאוד שונות אחת מהשניה".
משה: למה לדעתך הסדרות האחרונות של בוזגלו לא מצליחות?
"אני חושבת שאולי העריכה לא הייתה מספיק חריפה וחסרת פשרות, ואולי נכנסו קטעים ארוכים מידי, ולא מספיק מצחיקים או דרמטיים, שיצרו משהו לא מספיק ממוקד, והקהל בסופו של דבר לא משנה באיזה סוג של ז'אנר, אוהב שממקדים לו את תשומת הלב באזור מסוים. נראה לי שזו הבעיה. מצד שני לחיים יש תמיד רעיונות מצוינים ומאוד מקוריים, אז זה מאוד מבלבל את העין, כי אתה רואה משהו חדש ומקורי שלא ראית קודם, מצד שני זה לא מספיק ממוקד כדי להעביר אותך חוויה קתרזיסית, מה ש'זינזאנה' עשה".
ערן: האם לדעתך חסרים תסריטים טובים בקולנוע הישראלי? אני סבור שקשה יותר לכתוב תסריט בעברית לעומת שפות אחרות, אנגלית למשל.
"אני לא מסכימה איתך שיותר קל לכתוב באנגלית, אלא אם כן גדלת בארץ דוברת שפה אחרת. אין הבדל, שפה אמורה לשרת את העולם הפנימי של האדם, ולא משנה מה היא. פשוט צריך לקחת בחשבון שבשביל לכתוב תסריט אלף - צריך זמן, ולפעמים הרבה זמן, בשביל לפתח אותו, בית - צריך חונך טוב שיכול לעזור לך להיות עורך תסריט מהימן, שאתה יכול לסמוך עליו, ושלא יקלקל לך את הקול הפנימי שלך ושמצד שני יקדם אותך. זה כמו שתגיד, אי אפשר לכתוב בדנית, אנגלית יותר מתקשרת מדנית, מצד שני יש קולנוע דני יוצא מן הכלל, ודנית, תסכים איתי, פחות מתקשרת בעברית".
רות: יש לך יופי עוצר נשימה. הוליווד מלאה בנשים יפות שההזדקנות שלהן קצת עצוב. איך את מתמודדת עם רעיון הזיקנה?
"בלי קשר לעולם הקולנוע, נראה לי שלנשים מאוד קשה להזדקן היום. בכלל זיקנה הפכה להיות משהו שהוא מוקצה, זה אחד הדברים שהכי מעציבים אותי. אני מקווה שעד שאגיע לגיל הזה, אני כבר אוכל לקבל על עצמי את העובדות של החיים, שבין היתר זה אומר שהגוף קמל, אבל השכל והתודעה גדלים ומתפתחים. יש דרך לדעתי לעשות את זה בכבוד, וצריך בשביל זה אני מניחה גם ביצים וגם שכל".
רמי: מהתבוננות בך בראיונות אני קולט שאת מופנמת, אוהבת אינטימיות וצל. האם זה נכון? ואיך את מתמודדת עם החשיפה הנפשית הגדולה במשחק ובפרסום?
לאור יכולת הביטוי שלך, יש לך מחשבות על כתיבה כעל אמצעי ביטוי נוסף?
"כן, אני אוהבת תקשורת עם אנשים, מצד שני היא לא תמיד קלה לי, אני תמיד הייתי ילדה מופנמת, אבל אני לא אדם באמת מופנם, יש לי תמיד שני צדדים. כנראה שהצד המוחצן, בא לידי ביטוי במשחק. וכן, אני כן כותבת ומאוד מקווה שאני אוכל לעשות עם זה משהו יום אחד. אני שמחה שאתה מצאת לנכון להגיד לי מילה טובה על זה".
