שתף קטע נבחר
 

הוא האמין ולכן כתב

הוא ויתר על אהבת המונים למען רעיון, ורתם אליו את כל כשרונו. אריאנה מלמד על הסופר משה שמיר, שהלך בסוף השבוע לעולמו

הוא הלך בשדות רבים, הוא לא הגיע עד כאן, וממה שנשא בליבו נותר רק הזיכרון הציבורי: מיוצרי המיתוס, ממכונני הסיפור הישראלי החדש. איש שמאס בסיפור שאין בו שורשים משתרגים וברורים שנמשכים פנימה אל תוך האדמה ואחורה אל שחר ההיסטוריה. איש שהאהיב עליו קוראים רבים כשהיה לפה לכמיהות שלהם לסיפור נבדל משלהם, שאין לו דבר וחצי דבר עם היהודי של פעם – ואחר כך נטש אותם לטובת קומץ שלא תמיד היטיב לקרוא בו, אך תמיד אהב להתגדר בו – בדמותו הציבורית יותר מאשר ביצירתו.

 

ועם כל אלה, תאהבו או לא תאהבו את פעלו הספרותי – היה בו פאסיון, והיתה בו אותה יושרה שחסרה לפעמים לסופרים אהודים ממנו, כאלה שממהרים לשאת את דברם הציבורי ברמה בכיכרות ואחר כך, ליד מכתבתם, ממהרים לברוח מן הציבורי אל נחמות פעוטות של סיפורים קטנים ופשוטים. משה שמיר לא היה כזה. הוא האמין ולכן כתב, ולכן פעל ועשה, ברצינות מחשבתית מעוררת כבוד. כבוד, וזה קצת קשה להבין בישראל, אין פירושו הסכמה. אנחנו – ימין ושמאל כאחד –יודעים לכבד רק את מי שמזוהה בעליל כאחד משלנו.

 

מרד הנעורים 

 

כשכתב את "הוא הלך בשדות" היה משה שמיר, שהלך בסוף השבוע לעולמו, איש צעיר מאוד. עוצמת ההיזקקות לגיבורים כמו אורי, בדור שראה את עצמו כנושאה של בשורה ראשונית וחדשה, אלימה ורווית הבטחה כאחד, הפכה אותו לגיבור תרבות מיידי: כל היישוב קרא את הספר, כמעט כולו צפה בהצגה שבאה בעקבותיו, ההצגה הראשונה שהועלתה על קרשיה הרעועים של בימה עברית חדשה במדינה שזה עתה נולדה. חצי דור מאוחר יותר למדו את הסרט על פה.

 

מאוחר יותר כתב את השורה הכי שורשית והכי צברית שנכתבה כאן אי פעם, "אליק נולד מן הים", שורת-מופת שמתנערת באחת מכל עולה של ההיסטוריה ומכל נחמותיה וגחמותיה גם יחד. וכאילו נזקקו לנוכחות של אליק בכל האמנויות שיש בהן מלים, רק כדי לשוב ולהחליט כי הוא מייצג, כי הוא אותנטי, כי הוא מגלם את מיטב השאיפות של זמנו ומקומו: להתנתק לחלוטין מהורים ומעבר ומתחושת זהות שיש בה עומק של זמן. לחיות את היום. להיעתר בלי תנאי לתביעותיה של המלחמה. למות, אם צריך, ובלבד שאפשר יהיה למות צעירים ויפים. כזה היה מרד הנעורים של דור תש"ח, ומשה שמיר היה דוברו הנאמן ביותר.

 

וכשבגרו מעט בניו של הדור הזה והמשיכו להאמין באליק, דווקא יוצרו היסב עורף לתפיסת העולם שילדה אותו מן הים. שנים רבות לפני שיצא אל הדרך שהובילה אותו למעמד הסופר הנערץ על נוער-הגבעות, כבר חיפש שורשים: "מלך בשר ודם" היה לקלאסיקה מיידית, אבל ספק אם קוראיו הבינו לאן יגיע יוצרו בחשיבתו ובאמונותיו מן המפגש עם ההיסטוריה האלימה והכוחנית של העם העיקש שחי כאן פעם. "כבשת הרש", ממרחק של שנים, נקרא פחות כביוגרפיה של דוד המלך ויותר כהיאחזות עיקשת ברעיון החמקמק של הריבונות היהודית, שהיתה רק פרק אחד בתולדותיה של הארץ – אבל למשה שמיר היתה הפרק היחיד שחשוב לעסוק בו.

 

מאמיני-אליק בחוץ

 

קוראיו התרגלו להיפגש עם יצירותיו בפרקי זמן מתארכים והולכים, בשל העשייה הציבורית שבחר להקדיש לה את עיתותיו. הרומן הכמו-אוטוביוגרפי שלו, "כי עירום אתה", לא זכה מייד וגם לא לאחר מכן, לאותו מעמד של אינסטנט-קלאסיקה. ניכרה בו התרחקות של המחבר מלשון הזמן שהלכה וצמחה והתפתחה, בעוד הוא מחפש לעצמו לשון אחרת, הדורה וישנה יותר. כך המשיך בטרילוגיה "יונה מחצר זרה", אז כבר נחלקו קוראיו בבירור לאותם מחנות נחרצים וניצים, שעצם השייכות אליהם צובעת את היכולת ליהנות מספרות בגוונים אידאולוגיים עזים. מאמיני-אליק נטשו אותו, הימין אימץ אותו כאיש רוח מוביל. כך היה עד מותו.

 

והוא נשאר נאמן לפאסיון, ובעקשותו הקצין למקומות שאין בהם קוראים כמעט, רק מאמינים חדורי להט. כך עשה ב"יאיר", רומן ביוגרפי שהיה ועודנו בעיני מעשה ספרותי רע שסוגד לדמותו של טרוריסט, מפני שהטרוריסט הוא אחד משלנו. בימים שבהם צמח גרעין מעריצים סביב יגאל עמיר, בימים שבהם "מוות לערבים" הוא כבר שלט חוצות שאיש אינו טורח להסיר, "יאיר" לא זכה לתהודה המתבקשת ולדיון הציבורי הנוקב שהיה ראוי לו. אני מאמינה שמשה שמיר היה רוצה בדיון כזה, אבל קוראיו כבר לא מסוגלים לנהל אותו בלי לחרף זה את זה ולצעוק.

 

עם ההתנגדות המוחלטת שלי לדרכו הפוליטית ולאמונותיו, אני רוצה לזכור אותו כאיש שוויתר על אהבת המונים למען רעיון, וכמי שהיה נאמן לרעיון די הצורך לרתום אליו, תמיד ובלי פשרות, את כל כשרונו: זוהי בעיני ההגדרה היחידה של יושרה. היא לא מחייבת הסכמה, אבל היא תובעת כבוד.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מיכאל קרמר
שמיר. פעל ועשה
צילום: מיכאל קרמר
לאתר ההטבות
מומלצים