שלושה בריבוע

ההיסטוריה של הקובייה הלבנה, אותו מלבן ארכיטקטוני שבו, בעיקר בו, מוצגות יצירות אמנות – בגלריה, באולמות המוזיאונים וגם בסלון הביתי – קודמת בהרבה לגלריית האמנות כפי שהיא מָכרת לנו מאמצע המאה ה-19. מקורה, כפי שמציין בריאן אודוה - רטי בספרו החשוב 'בתוככי הקובייה הלבנה – האידיאולוגיה של חלל הגלריה', בחללי פולחן ודת שיצרו תחושה של נצחיות, יראה ונשגבות. הקובייה, חלל הייצוג של הכוח, הרעיונות והאידיאולוגיה של הבורגנות, היא שטח ההפקר שבין סטודיו האמן לבין הסלון הבורגני, ומהווה המשך לתהליכי ייצוג מודרניסטיים, החל מהעיר הבנויה שתי וערב וכלה בציור הבד המלבני.

כל מה שנשאר ממי שנכנס לקובייה הלבנה, קודש הקודשים של האמנות המודרנית, הוא העין והצופה. האזרח, האדם החושב, המרגיש, המבצע – נעלמים בכניסה. אלא שאודוהרטי, שכתב את ספרו לפני קרוב ל-30 שנה, ידע שהמודרניזם הקלאסי גוסס, ושהאמנות הפוסט מודרנית תקלף את מעטה הניטרליות שהולבש על הקובייה. אמנות האדמה יצאה ממנה, אמנות הגוף הפעילה אותה, והאמנות הקונספטואלית פירקה את מרכיביה השונים – חלל, כלכלה, אידיאולוגיה ויחסי צופה-יצירה.

שלושת המיצבים בתערוכה 'יותר מזה', שאוצר יואב שמואלי זו השנה השנייה בגלריה זומר בתל אביב, מתייחסים כולם לפנים שונות של הפרובלמטיות הטמונה בשלוש הקוביות הלבנות שמרכיבות את חלל התצוגה של הגלריה. בעבודות של איתמר ג'ובני, נעמה צבר ואורלי סבר, שלושתם בוגרי המדרשה לאמנות בשנתיים האחרונות, אין ניסיון לשבור או לפרק את הדומיננטיות של הצורה, אלא 'ללכת איתה', למתוח את הקובייה לכיוונים חדשים. העבודות בוחנות את הגבולות המדיומליים שבין ארכיטקטורה, עיצוב, ציור, פיסול ומיצב – כשברקע מהדהדים רעיונות ואפקטים תיאטרליים ומוזיקליים.

בחלל הימני, שאיבד את לובנו לטובת אפלולית מעורפלת, ג'ובני בנה רציף מרובע מאדני עץ, שמקיף כמסגרת בריכה ירקרקה. דריכה על הקשרים מפעילה תנועה בבריכה הדיגיטלית – אדווה במים, גלים קטנטנים – שמגלים בין קדקודי הסלעים גרזן. בתוך הקופסה של הגלריה יצר ג'ובני מסגרת מרובעת למשהו שנע בין ציור שנשטח על הרצפה לבין סביבה מיצגית שמופעלת ברגלי הצופה, שכמובן נדרש גם ללכת סביבה.

העבודה של צבר היא מבנה נייד להופעות. צבר מעתיקה למקום קטן משהו ששייך לסביבה הרבה יותר גדולה ונפוחה: במות הענק של הופעות הרוק, עם קונסטרוקציות הסאונד והתאורה המפלצתיות שלהם, שגם מסמלות את הסף שבין מקומו של הפרפורמר לזה של המאזין-צופה. ברוב ימות השבוע צבר מזמינה בעצם את הצופה לעבור את השער המעובה לכדי קובייה, להיכנס ולחוות את אור הזרקורים שמכוון למרכז רשת העמודים שמרכיבה את המתקן. בכמה מועדים, מופעי רוק סולו 'מלכלכים' את הטוהר האליטיסטי של הגלריה, ועדיין בסביבה מכווצת ואינטימית.

כמעט את כל החלל השמאלי של הגלריה תופס מבנה קובייתי לבן שמונח על מסגרת עץ של מיטה. כתבתי 'כמעט' כי סבר השאירה שביל הליכה צר מסביב למבנה, וכשהולכים בו מגלים שהקובייה אטומה, מונחת כמו מטאור גולמני על מיטה שבקושי סוחבת אותו. העבודה הנהדרת של סבר מצליחה לאחוז גם בהגדרה הטהורה של פסל, וגם לתפקד כסביבה שבוחנת את יחסה לחלל ספציפי. משחק קנה המידה הפשוט של סבר נשאר בלתי פתור בגולמניותו, ומצמצם את אפשרויות המבט של הצופה שנלכד בשוליים בניסיון לגלות מה יש מעבר לפינה. אין שם כלום שלא היה שם קודם: קובייה לבנה אטומה שיושבת על מצע עדין אך יציב של חלומות וסיוטים, בקיצור, החומר שממנו עשויה אמנות.