ניצחון למורים ולהורים
הימים שבהם תלמידים הופיעו לבית הספר עם חולצות-בטן וכפכפים – נגמרו. "ב-65 אחוזים מבתי-הספר תונהג תלבושת אחידה בשנת הלימודים הקרובה", אומרים במינהל החינוך. התלמידים, מטבע הדברים, קצת פחות מרוצים
כמעט שלושה עשורים לאחור, אני נזכרת בערגה בחולצת התכלת המכופתרת, עם הכיס המטופש בצידה השמאלי, שמלבד העובדה שהחמיאה לצבע עיניי, חסכה ממני דקות ארוכות של התלבטות וסבל. את השניות היקרות בקימה החפוזה שלפני שעת אפס, השקעתי בסידור שיער פאנקיסטי, באיפור כבד ובקשקושי טושים על הג'ינסים. באמת חשבתי שזה יפה. אולי אם היו נותנים לי לבחור לעצמי את החולצה, הייתי מתעסקת במה שחשוב באמת – הכנת שיעורי-בית לפני שהמורה מגיעה, נניח.
בתחילת ספטמבר יצטרפו מאות בתי-ספר יסודיים ותיכוניים ל-1,200 בתי הספר שעברו בשנתיים האחרונות לתלבושת אחידה, ובכך יסמלו תחילתו של ניצחון קטן על חולצות הבטן (שממילא יוצאות ונעלמות מהאופנה) ועל עולם המותגים, שכובש כל חלקה טובה גם בקרב בנות שבע, שמשוויצות בחולצת בראץ עוד לפני שהן יודעות את לוח הכפל.
במינהל הפדגוגי במשרד החינוך מרוצים. לאה רוזנברג, סמנכ"לית ומנהלת המינהל הפדגוגי, מדווחת כי עד כה הונהגה התלבושת האחידה ביותר משליש מבתי-הספר ובתי-הספר שיצטרפו לתוכנית יקפיצו את המינון. "ב-65 אחוזים מבתי-הספר תונהג תלבושת אחידה בשנת הלימודים הקרובה", היא אומרת.
למרבה ההפתעה, ולמרות האינטגרציה הנהוגה במרכז הארץ, מנתוני המינהל הפדגוגי מתברר שמספר בתי-הספר הגבוה ביותר שבהם הוחלט על תלבושת אחידה, נמצא במחוז הצפון: לפרוייקט האחידות הצטרפו כ-316 בתי-ספר במחוז הצפון, כ-301 במחוז מרכז, כ-275 במחוז חיפה, כ-108 במחוז הדרום, כ-79 במחוז תל-אביב, כ-61 בירושלים והאיזור ו-26 במינהל החינוך ההתיישבותי.
"לחזור אל הערכים"
"המעבר לתלבושת אחידה החל כרעיון של שרת החינוך ומצא קרקע פורייה בקרב ההורים, על רקע המצב הכלכלי וחוסר שביעות הרצון מצורת הלבוש של חלק מהתלמידות", מיידעת רוזנברג. "במקומות מסויימים נמאס להורים מהלבוש הבלתי הולם ומחולצות הבטן בלי קשר לעניין הכלכלי. לכן, גם בתי הספר בערים מבוססות עברו לתלבושת אחידה. לא כפינו מעבר לתלבושת אחידה, אך דרשנו שבכל בתי הסםר יתקיים דיון בהשתתפות ועד ההורים, התלמידים והמורים. יש כאן שילוב בין עיתוי והיעדר כפייה". לדברי רוזנברג, אם בית-ספר החליט לאכוף, כל הפרה של הגעה עם תלבושת אחידה תהווה עבירת משמעת לכל דבר.
שרת החינוך לימור לבנת יכולה להיות, לרגע, מאושרת. "התלבושת מסמלת את השתייכותם של התלמידים למסגרת המחייבת ומגדירה גבולות ברורים", מבארת לבנת, "יש לחזור לכל אותם ערכים ששכחנו ושהוכיחו את עצמם בעבר. יש להימנע מקריאה למורה בשמו הפרטי, לחזור לערכים של ההימנון והדגל ולשוב לתלבושת האחידה. המצב הכלכלי שבו נתון המשק מחייב יצירת אווירה שיוויונית בקרב התלמידים. הקיצוניות שאליה הגענו, כאשר באים לבית-הספר כמו אל שפת הים, עם חולצות-בטן, כפכפים וג'ינס הנמצא מתחת לקו התחתונים, הובילה לרצון לאזן ולהחזיר את התלבושת האחידה".
אז גבולות זה יופי, וערכים זה נפלא, אבל לא בטוח שדווקא התלבושת האחידה תהפוך את ילדינו לממושמעים יותר או לקיצוניים פחות. "זה כל-כך אידיוטי", מתנסחת בעדינות שני ירדן (11 וחצי) מתל-אביב. "אם אני באה במכנסי דיזל שעולים 700 שקל ואחת מהכיתה שלי לובשת סתם ג'ינס של קסטרו, אז מה זה משנה איזו חולצה לבשנו? חוץ מזה, שממש אין בעיה להפוך את חולצת בית-ספר לחולצת בטן. מגלגלים וקושרים, או שלובשים מידה קטנה של החולצה והמכנסיים ממילא נמוכים נורא, אז זה יוצא כמו חולצת בטן. גם אין בעיה לראות מי עני ומי עשיר. לעשירים יהיה תיק-גב של חברה מסויימת ויהיו להם נעלי ספורט מגניבות וסלולרי וכאלה, ולעניים לא יהיו את כל הדברים האלה".
אור אריאב, בן 13 מהיישוב עשרת, מחדד את הנקודה: "יש אצלנו אולי 15 צבעים לבחירה", הוא אומר בכעס, "איפה פה האחידות? יש חולצות עם צווארון וחולצות בלי צווארון, ובחורף ממילא לא יראו איזו חולצה אנחנו לובשים מתחת לסוודר, כי אין סוודרים אחידים. מה שמשותף לחולצות זה סמל קטן של בית הספר. זה רעיון רע, כי כל אחד רוצה ללבוש מה שבא לו, אבל בית הספר מכריח אותנו ללבוש בגדים אחדים. זה מכוער".
הרעיון הוא שלא תהיה מלחמת מעמדות ומותגים
"אצלנו בבית ספר 'דורות' אין מעמדות, אף אחד לא יצחק עליך בגלל הבגדים שאתה לובש. אני עולה לכיתה ח' ואף אחד בבית הספר לא חשב לשאול לדעתנו, אלא הודיעו לנו שנצטרך לבחור לפחות מבין שלוש חולצות. עכשיו, מה יעשו לילד שאין לו כסף? מחייבים אותו להוציא כסף ולשלם על תלבושת אחידה. היו צריכים לאסור על חולצות בטן וזהו. מה יעשו למי שתבוא בשנה הבאה עם חולצת בטן? ישעו אותה? לא נראה לי".
בעוד בני הנוער מתנגדים להפיכתם לחיילים בטרם עת, הרי שהמבוגרים מתגעגעים לימים שבהם היו פה סדר ומשמעת, או שלפחות נתפסים ככאלה בזכרוננו הקצר. גידי גולדפינגר, מנכ"ל חברת האופנה 'לי קופר' ואב לילד מתבגר בן 15 וחצי, מעודד את התופעה. "זה יוצר איזושהי מסגרת למסגרת", מסביר גולדפינגר. "התלבושת מונעת תחרויות מיותרות וחוסכת הוצאה משמעותית".
דווקא אתה, כמנכ"ל חברה שמתמחה בג'ינסים, יודע שהחלק התחתון קובע לא מעט
"נכון, אבל את החלק העליון רואים יותר, עם כל הלוגואים והגרפיקות. לפעמים חולצות הן שלטים נעים. ממה שאני רואה, הקטע שיש חלק אחיד וקטע שנתון לבחירה מרצה את בני הנוער. אני לא שומע אותם מתלוננים. את ההופעה שלהם הם שומרים ליציאות בערב".
בהוד השרון, שם מתגורר גולדפינגר, אפשר ללבוש איזו חולצת טריקו באיזה צבע שאתה בוחר, ובלבד שסמל בית הספר יהיה מוטבע עליה. "ישנן כשלוש חנויות עם מכונת הדפסה ושם מדפיסים את לוגו בית הספר", הוא אומר. "אם לא היתה התעקשות לפחות על זה, היתה מתפתחת מלחמת מותגים גם למעלה".
גולדפינגר דווקא זוכר איך זה להיות ילד רמת-גני בתלבושת אחידה. "אני זוכר את עצמי בחולצת בית ספר מכופתרת, לא אהבתי את זה", הוא צוחק. "היתה תלבושת אחידה עם כיס וסמל וזה היה מבאס, כי כאילו הכריחו אותך, אבל לא היה משהו אחר. לא חשבנו בכלל על אופציה אחרת".
אופציות, מסתבר, זה דבר טוב. לדברי דני עמית, פסיכולוג חינוכי ומנהל היחידה למשפחה והורות במכון אדלר, כשיש אפשרות בחירה יש מקום לאינדיבידואליות. מצד שני, כשהאפשרויות מצטמצמות, יש תחושה של מחוייבות ומסגרת. "אין טוב מוחלט או רע מוחלט", אומר עמית, "כמו בכל דבר חינוכי או ציבורי יש בעד ונגד. ברמה ההורית, הרבה יותר נוח שיש תלבושת המצמצמת את הבחירה. אתה לא צריך להתלבט מה ללבוש בכל פעם, זה הרבה יותר נוח והרבה יותר זול, כי מדובר בתלבושת שעלותה לא גבוהה יחסית".
אבל אפשר להתפרע עם המכנסיים, הנעליים, האביזרים
"נכון, אבל עדיין יש פחות פריטים שאפשר להתפרע בהם. זה כמו שאת הולכת למקום עבודה: את לא תופסת אותו כבילוי".
תתפלא
"בואי נאמר שמטרותיו מוגדרות. את לא צריכה להשקיע הרבה מאמץ בבחירת הלבוש, כמו לפני מסיבה. המחיר, כמובן, הוא שיש פחות מקום לביטוי אישי, פחות מקום לנבדלות בין אנשים. תלבושת אחידה טובה בעיקר בעבור תלמידים שהשוני יוצר אצלם בעיה ושיש להם בעיות כלכליות. שוני כזה מתרחש, בדרך-כלל, במקומות שיש בהם אינטגרציה. בני-נוער מסתכלים על מותגים ומתיישרים לפי קו האופנה של אותו גיל".
והנה אנחנו רואים שדווקא באזורים 'ממותגים' כמו תל-אביב ורמת-גן לא מאמינים בתלבושת אחידה
"ייתכן ששם הלחץ החברתי חזק מדי. הילדים טוענים ש'זה מה שלובשים כולם' והמערכת נכנעת. במשך השנים מנסים כל מיני גישות, כשהחברה הולכת תמיד לכיוון של אינדיבידואליות. קיימת מגמה של חזרה לגבולות, לסמכות, ועניין התלבושת האחידה הוא חלק ממנה. זה עניין שיש סביבו משחק של בדיקת גבולות, מה אני לובש מעל ומתחת וכמה זכות יש לממסד להתערב. גישה האומרת שרק החולצה היא אחידה, וגם זה לא באופן חד-משמעי, היא גישה מאוזנת".
כפכפים. נגמר
לחזור לערכים. לבנת
צילום: סבסטיאן שיינר
מומלצים
