שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הצטלבויות

    כך בדיוק הייתה הלווייתו של אבי צריכה להיראות: מסע איטי שיחתוך את כל העיר כדי לאפשר לו להיפרד ממנה. סעיף שישי בצוואה: הלווייתי תיערך בירושלים. לא יינשאו הספדים. על מצבתי ייחרתו רק שתי מלים: איש ירושלים. אף על פי שלא נולדתי בה, הרי שבין סלעיה אקבר, ואיאסף אל אבותיי, שאליהם כיוונתי את לבי כל חיי. פרק מתוך "הצטלבויות" של אליעזר יערי

    העברה.

    כך בדיוק הייתה הלווייתו של אבי צריכה להיראות: מסע איטי שיחתוך את כל העיר כדי לאפשר לו להיפרד ממנה. סעיף שישי בצוואה: הלווייתי תיערך בירושלים. לא יינשאו הספדים. על מצבתי ייחרתו רק שתי מלים: איש ירושלים. אף על פי שלא נולדתי בה, הרי שבין סלעיה אקבר, ואיאסף אל אבותיי, שאליהם כיוונתי את לבי כל חיי.

    כך ביקש: איש ירושלים.

     

    עקשן ומר הוא חלף על פני העיר בנסיעה איטית ממערב למזרח: מהמקום שבו השמש שוקעת בשיפולי ההרים והים הרחוק, ועד להר הזיתים, מקום ממנו זורחת השמש ובו ממתינים לביאת המשיח יראי האלוהים שמתו. גם הוא ביקש לעצמו תפקיד בעיר הזאת, ניצב עגום וכעוס על בימת ההיסטוריה שעל הקיר החלק שלה ניסה להותיר שרטת של ציפורניו העקשניות.

    ואף על פי שזאת לא הייתה דרכו האחרונה, שכן חזהו עוד עלה וירד בנשימות קצובות, וגופו היה רך וחמים והדם זרם בו, הנסיעה ההיא באמבולנס לכל רוחבה של העיר, הייתה פרידתו האחרונה של אבי ממראות החיים וקולותיהם.

     

     

     

    עיניו כבר לא ראו, אבל הן היו נעוצות בחלון במה שנראה לי כהשתוממות מול אור היום הפתאומי. קטעי בתים, צמרות עצים, ודודי שמש שעל הגגות חלפו בתנועה מול השמים הכחולים. אמי ישבה מולי על הספסל והחזיקה בכוח רב את התיק המרופט שלה ואת ניירות ההעברה מ"הדסה" לבית החולים הצרפתי. אשה מבוגרת אמי. חינה האבוד היה עטוף בשמלת חולין מרופטת, ושערה הלבן והדליל כיסה אך בקושי את מצחה הגבוה. כפי שעשתה בכל פעם שנסעה במכונית, גם עכשיו אספה את שערותיה ברשת דקיקה שהידקה אותן לראשה המקריח. עיניה התרוצצו בערנות, והיא אמרה: "כשצלצלתי אליך, וביקשתי שתבוא, לקח לך הרבה מאד זמן. היה שווה?"

     

    "מאוחר מדי לדבר על זה".

    "בוודאי שמאוחר. לך תמיד יש איזה תירוץ טוב כדי להסביר. מה יש כאן להסביר? חכה שאבא יקום. אתה חושב שזה לא השפיע עליו?"

    והאמבולנס נסע.

     

    אף פעם לא נסעתי כך באמבולנס. בעת עבודתי ככתב בירושלים, היו דלתות האמבולנסים נסגרות תמיד על אנשים זרים. צוות הצילום היה מחטט באוטובוס חרוך ושסוע, שוטרים גררו אלונקה מן הוואדי שבצד הכביש, ואני הייתי מתהלך ביניהם בתחושה מתמשכת שאין לי שם תפקיד. איש הרדיו היה משדר בטלפון את הדיווח החי, מישהו גרר אלונקה חורקת, או הטיח ברצפה מתכתית של אמבולנס שק שחור, שעטף גופת אדם. זה הכול. אף פעם לא הרגשתי שכאשר הקהל מתפזר לבסוף, והפועלים מתחילים לטפל בשיפוץ הבתים הפגועים וללקט רסיסי אדם מצמרות העצים, יוטה מהלך ההיסטוריה בכמה מעלות. הנה נגמר עוד אירוע חסר חשיבות, שלא יותיר שום רישום על מהלך ההיסטוריה. סתם מוות מסריח וחסר תועלת.

    תמיד נשמתי את המוות, אך אף פעם לא התבוננתי בו.

     

    היו שנים בהן אהבתי להתרפק על אלבום התמונות המשפחתי שלנו וניסיתי לשחזר דרכו את ילדותי. צילום התמונות האלה התחיל תמיד בהליכה החגיגית לאולפן הצילומים, בגדי שבת, סירוק קפדני של השיער, עם שביל פעור בצד הראש. אחר כך ההליכה המשותפת במורד רחוב המלך ג'ורג', אנחנו כבר מבוגרים, שותפים באיזה עניין מסתורי של צילומים לאלבום המשפחתי, אנחנו המחוגים שצומחים במהירות בקרקע החדשה של הארץ, והצלם הדגול בכבודו ובעצמו יבקש שנפנה את מבטינו לכיוון החלון במסתורין השמורים לשרים ולשועי עולם. בחדר אחורי של הדירה הגדולה בקומה הראשונה שבבית המעלות היה פרוש שטיח כבד שבלע את שאון הצעדים שלנו, והכריח אותנו להתלחש ולציית לאמן הדגול, שצילם כבר את בובר ואת עגנון, את גולדה מאיר ואפילו את הרב הראשי לישראל. בתמונות אמא שלי נראית תמיד כאילו ההתייצבות הרגועה בחדר הצילום, עם התפאורה האפורה והשטיח רך, הם רגעי המנוחה היחידים שהצליחה למצוא לעצמה באותן שנים. המבט שלה היה נעוץ בנקודה רחוקה מעבר לכתפו של הצלם, ואת עיניה המבריקות ייחסתי תמיד לשמחה הפנימית על ההוכחה המצולמת להצלחה שלה.

     

    הכל התמצה ברגע אחד של הבזק צילום: אנחנו משפחה! הצלחנו! לו רק יכלה סבתי המתה לראות את בתה, את שפרה הקטנה, אמא שלנו, ברגעי הנחת המצוחצחים והזוהרים. תמיד, כשהתבוננתי בתמונות האלה, חשבתי על המבט הרציני של אמי, על פניה ששמץ חיוך לא עלה בהם, כמו חששה מפני התיעוד, כאילו ההבזק הקצר שם בסטודיו יעלים את הכל ורק הצילום בשחור לבן יישאר כעדות לבועה שעוד מעט תתפקע ותיעלם.

     

    בשעת הצילום אבא ישב מימין, בתנוחה שהעתיק מבן גוריון, שגם הוא הצטלם שם. אמא ישבה משמאל ובתווך נדחקנו אחי מיכאל ואני. המבט הכעוס של אבא היה מוצל מעט בבלורית הגדולה שלו. יד אחת הייתה מונחת על כתפו של אחי הגדול, והשנייה בתוך כיס הז'קט, במין תנוחה של נפולאון גאוני שניצח בקרב. בכל הבתים של חבריי היו תמונות כאלה: אבא, אמא ושני ילדים: דניאל ורחל קופּ, ריבקי ושמוליק כ"ץ, שרהל'ה ואלימלך קופרשמידט. תמיד רק שני ילדים, לא יותר. כך אפשר לארוז ולברוח ביתר קלות. רק בבית של נתן בירקנפלד היו ילד אחד ושני הורים רזים עם משקפיים עבים. בשכונה אמרו שנתן מאומץ, כי לגברת בירקנפלד עקר מנגלה בעצמו את השחלות. ואולי לאבא שלו היה אח תאום, ומנגלה עקר לשניהם את הביצים, האח מת ורק אבא של נתן המאומץ נשאר בחיים ולא הייתה לו ברירה. זה מה שאמרו.

     

    הורי קראו לי יהודה, על שם סבא שלי שלא הכרתי. יהודה ברזילי. החברים קראו לי אודי, אבל בבית נשארתי יהודה, במלרע. בן אברהם אייזנמן ושפרה לבית זוננפלד. אני לא יודע באיזה גיל הפכתי לנחלת הכלל, אבל ייתכן בהחלט שזה היה מייד ביום לידתי הלא רצויה. אבא שלי בטח שאל, 'מה את חושבת יצמח ממנו', והיא אמרה: 'אתה עוד תראה', ומאז היה נטל ההוכחה עלי: הייתי צריך לעמוד בציפייה ל"נורמליות שלאחר כל המשברים" - של המשפחות ההרוסות שנעלמו "שם", של הגבורה המיוחדת של ההורים שהצליחו לשרוד, וגם, ואולי - מעל לכול - לשאת בגאווה ובחזה נפוח את תקומת העם והמדינה. בסך הכול הייתי כרזה חיננית של ילדות חדשה בארץ הכיסופים שהורי נדחקו אליה.

     

    הנסיעה המתארכת באמבולנס הטילה עלי שעמום. רציתי שהנהג יפעיל את הצופרים המייללים, שידליק את המנורות המהבהבות באדום, שיעצור את התנועה בחשיבות. קראתי אליו: "תפעיל קצת את הסירנה, בחייך!", אבל הוא לא הגיב, וכמובן גם לא הדליק את התאורה המסתובבת ולא השמיע יללת צופר. האמבולנס היה לסתם מכונית דודג' ישנה, תרומתה של משפחת בוקסבאום מטורונטו. החובש, תיכוניסט שישב ופלה את פצעי הפנים מתוך הזקן הדליל שלו, קרא עיתון שאותו פרש בנחת על חזהו העולה ויורד של אבי.

     

    "בית החולים הצרפתי זה דווקא טוב”, אמרה לפתע אמי כדי לשבור את השקט, "קו חמש עשרה עוצר ממש ממול, ואני לא אצטרך לקחת מונית”. את המלים האחרונות אמרה בהדגשה, בהרמת קול, והסבה פניה לעבר האיש שאתו חייתה במשך חמישים השנים האחרונות. היא רצתה שישמע, שיעריך את הקורבן והאחריות. הוא הולך, והיא ממשיכה במסורת הקפדנית של קמצנות ששווה כל פרוטה. הייתי בטוח שבעוד רגע תגיד: אברהם, אתה רואה שאני בסדר? גם בשעות הכי קשות אני לצדך, ואחד הילדים אתי כדי לראות שהכול בסדר. אתה צדקת, האמבולנס וכל השירות על חשבון קופת החולים. כל כך טוב שחמישים שנה שילמנו מסי חבר בזמן, ועכשיו, כשצריך, הכול מכוסה מראש. הפעם נוסעים לבית החולים הצרפתי, חיכיתי לשמוע אותה אומרת, כי הפעם זה רציני מאוד ומי יודע איך זה ייגמר. בית החולים הצרפתי - וווס לוז איך מאכען? מה אני יכולה לעשות?

     

    לפני הנסיעה הזאת, שסופה ידוע, ביקרתי רק פעם אחת בלבד בבית החולים הצרפתי. עננים רעים של פחד מוות מכסים על הגבעה הזאת, ועניין תמוה ומיותר הוא ללכת כך סתם לבקר במקום כזה. חולי סרטן ואלה שאפסה תקווה להציל אותם מועברים אליו, כדי שיוכלו למות שם בשקט. במקומות אחרים קוראים למוסדות כאלה הוספיס, מלון של שלווה נצחית בהמתנה למוות הבלתי נמנע, אבל בירושלים קוראים לזה פשוט בית החולים הצרפתי, ולא מוסיפים דבר. מתנדבות גרמניות, שבאות בשליחות איזה ארגון שמבקש לכפר על פשעי הנאצים שנעשו בעם היהודי, עובדות בו בהתנדבות, ורבים מן המתים שעוברים תחת ידיהן הם ניצולי שואה. זאת המטרה האמיתית של העניין. איציק, הבן של לולה ויאנק שמידט, אמר שהוא עוד יזיין את כולן כי זה מגיע להן, כי אמא שלו מתה להן בידיים והן לא עשו כלום. פעם חשבתי להכין כתבה קטנה ליומן השבוע על בית החולים הצרפתי, אבל העורך חשב ששואה ומחילה הם פּאסֶה ובזה נגמר העניין.

     

     

     

    אמרתי לאמא - התחנה הבאה במסלול ייסוריו תהיה גם התחנה הסופית. "האחיות הצדיקות האלה, הגויות האלה", אמרתי לה, תוך שאני מחקה את מבטאו של אבא, כשדיבר עליהן בזלזול על הגויים המנוולים, "הן ידאגו שלפחות יגמור את החיים שלו במיטה נקייה”. היא היסתה אותי מיד: "שלא תחשוב על זה אפילו. מה אתה רוצה, שהוא ימות"? היא הרימה את קולה והביטה בעיניו המתות של אבי, שהעיר חלפה למולן. היא רצתה לקום ולעצום את עיניו, אבל אני עצרתי את הקימה המבוהלת שלה ואמרתי לה: "תני לו לראות עוד פעם אחת את העיר", והיא התיישבה, חיבקה בכוח את התיק הרפואי ואת שמלתה שהתרוממה ברוח שפלשה מחלון הנהג, והאח הפך עמוד לדיווחים מן הליגה הארצית.

     

    "אתה חושב שהוא רואה?" היא שאלה.

    "הוא לא רואה אבל הוא בטח שומע, ואם תמשיכי הוא עוד יתעורר ויפתח עליך פה, אז בואי נשתוק עד לבית החולים הצרפתי, אחר כך תוכלי לדבר אליו כמה שאת רוצה".

     

    וזה היה נתיב הנסיעה בעיר: מבית החולים "הדסה" עלינו להר הרצל, שם נח חוזה המדינה ואלפי "בנינו" כפי שקרא להם אבא. משם פנינו למאפיית אנג'ל הגדולה והריחנית. "אתה מריח את הלחם הטרי?" שאלה אמא, "אוי, כמה שאבא אהב לחם טרי, אתה חושב שהוא יכול גם כן להריח?" והתבוננה בו ובעיניו המתות. בצומת שליד שכונת בית הכרם הופיע למולנו נחשול של אמבולנסים דוהרים, וצופריהם מייללים. התיכוניסט החובש התקשר בטלפון הנייד ואמר למישהו מן העבר השני שכולם רצים לפיגוע שהיה בקריית היובל, כדאי שנמהר, בטח יצטרכו גם את האמבולנס שבו נסענו "בשביל כל המתים האלה שצריך להעביר לאבו-כביר".

     

    הנחשול המהבהב נעלם מאחורינו, ומתוך השעמום שהשתלט על הנסיעה עלו בי רק מחשבות על הסרט ועל כך שבדיוק עכשיו הוא בחר למות, ממש באמצע הצילומים שהתחילו כל כך יפה. במסדרונות הטלוויזיה כבר דיברו על "חומר חומר" שאבולעפיה צילם ביום של התקרית באבו תור, ועל זמן הקרנה משוער (יום ירושלים? למה יום ירושלים? מה זה שייך?) ואני לא יכולתי לעצור את הזעם שלי כלפיו. העריכה נגררת, הדברים מתפתחים יפה, ואני תקוע ליד המיטה הדוממת שלו, עם הגניחות הפתאומיות ופרפורי הגוף הלא רצוניים. נקמה מתוקה עד לרגע האחרון.

     

    האמבולנס חצה את רחוב יפו כשהוא נוסע בניגוד לכיוון התנועה. חלפנו באיטיות רבה על פני הרחבה שלפני שוק מחנה יהודה. מבטו של אבא היה נעוץ בשעון השמש שהיה עשוי מוט ברזל שחור שהטיל את צלו הדק על טבלת שנתות בחצי עיגול, כמו מד זווית ישן שהיה לי פעם בראשית שיעורי ההנדסה בבית הספר. מתחתיו התעגלה מרפסת קטנה והשלט 'זהרי חמה' תלוי על מעקה הברזל שלה. בקומה השנייה של הבית שכן בית מדרש ובראשונה חנות סדקית, 'כל פריט ב 10 שקל'. עם זווית מצלמה נכונה יכולנו אולי להפיק כעת את הצילום של המקרה הפרטי שלי. השעון עומד, זו רק השמש שזזה. משם תרד המצלמה אל האנשים ברחוב, למכבסת 'שלגיה' שמותחת וילונות ומנקה שמיכות פוך לחורף, וגם אל הצורף שמוכר טבעות נישואין ותכשיטי זהב קטנים לנערות.

     

    לו צילמתי את המסע הזה , הייתי מאט כאן את התנהלות התמונה:

    שעון השמש ב'שוט 'מרוח, מטושטש.

    המצלמה יורדת לאיטה. אריה עשוי אבן שומר על בניין המשטרה.

    אשה חולפת. פנים יגעים שלא מסגירים דבר.

    הפנים הקרובות והמטושטשות של אבי כשהוא מתבונן בשעון השמש.

     

    לפני שהגענו אל חומות האבן של מנזר נוטר דאם, עוד הספיקו עיניו הפעורות של אבי לחלוף על פני צמרות הברושים ברחוב הנביאים, וגם על פני כרכובי האבן והצריחים ברחוב סולטן סולימאן. אחרי טלטולים ורוורסים מיותרים בחצר, הגענו לבסוף לקומה השנייה, המפחידה, ויחד עם עובד הבית דחפנו את המיטה לתוך חדר רחב ידים שהיו בו שש מיטות. בשתיים שכבו אנשים זרים שגוועו לאיטם, ושאר המיטות היו ריקות. אמא שמה את התיק הרפואי ושאר החפצים על אחת המיטות האלה, ובזריזות החלה לסדר את החדר כך שיתאים לשהותה הארוכה בו.

     

    הסתכלתי עליה, איך היא נערכת לסיבוב האחרון: דוחפת את הארונית שליד המיטה שלו ומצמידה אותה לסדינים הצחורים, ('אני מקווה שאף אחד לא השאיר כאן דברים מלוכלכים או משהו') ובוחרת בזריזות בכיסא שמרגע זה ואילך יהיה לרכושה האישי. היא ניסתה לפתוח את התריס ('כדי שייכנס קצת אור, הוא לא יכול לשכב ככה בחושך בלי לדעת אם זה יום או לילה') וחיפשה צנצנת ריקה לפרחים שעוד יבואו. כשסיימה אמרה לי: "אתה יכול ללכת עכשיו, אני אשאר קצת, הוא בטח ישן אחרי הנסיעה, אני אחכה שיקום". פעמוני הכנסיות בעיר העתיקה החלו לצלצל בתזזית, וצלצולי הקרובים שביניהם הדהדו בחדר הגבוה.

     

    האחות הצעירה נכנסה אל החדר בצעדים איטיים. שום דבר לא דחק. היא מדדה את חומו, שאבה את הליחה מריאותיו, ואף החליפה את הפיז'מה הכחולה של "הדסה" בכותונת ורודה עם רישומי פרחים קטנים. אלה היו המדים החדשים והמצחיקים שבהם ימות. תנועותיה של האחות היו איטיות ושקטות, ומתוך חרדת הקודש מפני המוות שטייל במסדרונות, מצאתי עצמי מתבונן ברווח הנדיב שבין ברכיה של האחות הצעירה, ובין הקו הקצר של חלוקה הלבן. כשרכנה אל הכרים, לסדרם מתחת לראשו של אבי שנע בידיה ככדור משחק כבד ואדיש, ציינתי לעצמי שצבע תחתוניה ורוד ורגליה חלקות משיער, וזאת למרות כל מה שסיפר לנו איציק שמידט אחרי שאמו נפטרה כשהיינו בני אחת עשרה.

     

    "הגרמניות האלה בכלל לא מגלחות את הרגליים, ואני אומר לכם שהשערות של הכוס שלהן מגיעות עד הרצפה". כך אמר ובצחוקנו המבוהל היה יותר משמץ של הערצה, לא רק ליתמותו הפתאומית אלא גם לחישול שגרם לו לעשות את המעבר הנועז מאמירת 'פיפי' אל המילה המבהילה ורבת המסתורין שהגה. וכל זה קרה לו כאן, בבית החולים המסתורי הזה, שאנשים הנכנסים אליו אינם יוצאים עוד. שמחתי על השקיפות המבורכת של החלוק שעטף את חמוקיה הרכים של האחות המסתורית, ולא יכולתי שלא לחשוב שוב על איציק שמידט ושבועתו שלא קוימה, שהוא עוד יראה להם, לגרמנים הנאצים האלה - ימשיך את שרשרת הנקמה, ירעיל את כל הגברים ויאנוס כל גרמנייה שיפגוש עד שיגידו די.

     

    הנה היא בכבודה ובעצמה, אחת מהן, גרמנייה אמיתית שניצלה מנקמתו של איציק שמידט והיא שתטפל באבא שלי עד הסוף. הרגשתי איך הדם מתחיל לגעוש בתוכי, חום נעים ירד מפני הסמוקות אל הבטן ולמטה ממנה. הציִד צעד בעיוורון גמור לעבר המלכודת שעוד מעט תיפרש, בתוככי גן העדן הנעול הזה שבו נערות לבנות עור ותכולות עיניים מסתובבות בין המתים. פעמים רבות אחרי היום הזה שחזרתי לעצמי את הרגע הראשון ההוא, ותהיתי לפשר המשיכה הפתאומית ועל התשוקה שהתאוותה לשלוח את ידיי ולחבק את האישה הזאת, שהתנדבה לנקות את אבא שלי ולגאול אותי מן ההתפלשות בשארית גופו. נעצתי את עיניי בישבנה הקטן, וחיכיתי שתסתובב כדי לומר לעצמי בסיפוק שצללית שיער ערוותה כצבע הרעמה הבהירה שגלשה על כתפיה הצרות.

     

    הושטתי לה יד: "אני יהודה".

    ידה הקטנה נבלעה בתוך כף ידי החמה. אני לא הרפיתי והידקתי את אצבעותיה באגרופי והיא הניחה לי לעשות זאת. מבטה המשתומם היה נעוץ בעיניי עד שהתפרק פתאום לחיוך קטן, יודע סוד, שהאיר את פני כמו הבזק של מצלמה קרובה מדי. אמי קלטה את המבט שלי, שצלל לעבר שדיה של האחות הגרמנייה שאת שמה עוד לא ידעתי.

    "אמרתי לך שאתה יכול ללכת", אמרה אמי, "אתה רק מפריע כאן. אבא צריך לישון עכשיו. חוץ מזה", הוסיפה באידיש ובהרמת קול, "דליה והילדים מחכים. אתה חושב שדליה תרצה לבוא? אני לא חושבת שהקטנים מוכרחים להיות כאן. זה עלול להפחיד אותם למרות שאבא מאוד ישמח. נראה לי שמוטב שיישארו בבית ויבקרו אחר כך, מפני שכרגע המצב רציני מאוד ולא כדאי שתהיה למישהו מהם עגמת נפש על כך שסבא אברהם לא לגמרי בקו הבריאות. בכל אופן, שלא יתרוצצו ויעשו רעש. בהתחלה זה יהיה קשה, אבל אחר כך בהחלט אפשר".

    האחות השפילה את מבטה הבהיר ואספה את כלי העזר המעטים שהביאה.

    "אני הולך", אמרתי לאמא. "תלכי על קצות האצבעות, שלא תעירי אותו".

    כשהאחות חלפה לידי שאפתי לתוכי את ניחוחה האחר. היא לא הייתה מבושמת, חשבתי, אבל גם ריח בית החולים לא דבק בה. ניחוח מתקתק של זיעה שיבשה נדף ממנה, ואולי היתה זאת שארית הארוחה שאכלה קודם לכן, ואשר ריחותיה הסתננו דרך עורה החשוף. את צעדיה ליווה רחש התחתונים הוורודים שהתחככו בין רגליה, שהלכו והתרחקו לעבר החדרון הקטן שבקצה המסדרון.

    "קתרין", עוד הספקתי לקלוט, "מיי ניים איז קתרין".

    ואז הלכתי.

     

    מתוך "הצטלבויות" מאת אליעזר יערי, הוצאתה קיבוץ המאוחד, 328 עמודים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים