שתף קטע נבחר

לגעת באושר

האקדמיה לא היתה בעד, אבל הפופולאריות של "אי המטמון" מעידה על נצחון הילדים. אריאנה מלמד נפגשת שוב עם ספר שכולו אושר

הנה שני ספרים שאזכורם מעלה חיוך והנהונים מיידים של הכרות: "אי המטמון" ו"המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד". שמו של השני שימש במשך עשורים כדימוי פופולארי ל"פיצול אישיות", לפני שהמילה סכיזופרניה הפכה שגורה ובלתי מובנת כאחד. זה סוג של טעות, מפני שרוב הספר עוסק דווקא בסכנות של משחק מודע ברכיבי הנפש, לא במחלה. ו"אי המטמון", מה נאמר עליו? האם נתרחק ממנו בשאט נפש, כמו שעשו מבקרי הספרות לדורותיהם מאז מלחמת העולם הראשונה, האם נדון את רוברט לואיס בלפור סטיבנסון לתהום הנשייה של הספרות האנגלית – או ניזכר באהבה בצורך שלנו להיות שוב ילדים, להילחם בשודדי ים ולתור אוצרות פלאיים באיים פלאיים לא פחות? הפופולאריות הנמשכת והולכת של הספר הזה מעידה על נצחונם של הילדים במאבק עם האקדמיה קמוטת המצח.

 

ילדים מגיעים לעולם בכל מיני צורות וגדלים. ב"בורחס ואני", הטקסט הקצר והנודע של ח.ל. בורחס, הסופר עושה רשימה של דברים שבורחס האמיתי אוהב תמיד וללא תנאי. בין אטימולוגיות, דפוס של המאה ה-18 וריח הקפה – נמצאת גם הפרוזה של ר. ל. סטיבנסון. סופר אחר שהעריץ אותו היה איטלו קלווינו המנוח. מחברת ספרי המתח פ.ד. ג'יימס, הכוהנת הגדולה של הז'אנר באנגליה, עומדת בראש מערכה להחזיר אותו לתכנית הלימודים אחרי שנבעט בידי אותם קמוטי מצח ממש. ואל ייקל הדבר בעיניכם: ב-1973 ראתה אור "אנתולוגית אוקספורד לספרות אנגלית", טקסט חובה שהכביד מאז על ילקוטיהם של סטודנטים אינספור משני עברי האוקיינוס. אלפיים עמודים צפופים יש בה, ואף לא מילה אחת על סטיבנסון. וזה האיש שעליו אמר בורחס, "לקרוא את סטיבנסון זו אחת הצורות של האושר המושלם".

 

לצאת להרפתקאה

 

הוא נולד ב-1850 באדינבורו, בן לשושלת של מהנדסים נועזים שביצעו פרוייקטים ימיים מסובכים. את הים אהב, את מלאכת הבנייה קצת פחות. פשרה משפחתית שלחה אותו ללימודי משפטים, ואף שסיים בהצטיינות ב-1875, מעולם לא עסק במלאכת בניית הטיעונים. הוא רצה לנסוע בעולם ולכתוב, ואכן התחיל לעשות זאת במרץ וייצר כמה ספרי-מסעות אישיים והגותיים וחביבים עד מאוד – אחד מהם מדווח על טיול בקיאק מאנטוורפן לצרפת, האחר קרוי "מסעות עם חמור בסוון" ובו הוא מגלה אמפתיה מדהימה להולך על ארבע כמו גם לכל מי שנקרה בדרכו.

 

כשהיה בן 25, ארעה הפגישה הגורלית של חייו. פאני אוסבורן האמריקנית הקדימה את זמנה. היא נפרדה מבעלה, נטלה את שני ילדיה ועברה לגור עימם בצרפת כאישה עצמאית לגמרי. היא היתה מבוגרת מרוברט לואי ב-11 שנים. זה לא הפריע להם להתאהב ולהינשא והחליט שיגורו בארצות הברית. יש המאמינים כי "מהגר חובב", הספר שנולד במפגש עם התרבות החדשה עבורו, הוא פסגת יצירתו של סטיבנסון – אבל אין שם ולו פיראט אחד.

 

הוא כתב מאמרים, רשימות מסע וסיפורים קצרים. ככל הנראה גילה בעצמו את הכשרון לטוות עלילות מלאות הרפתקאות, על גבול האגדה – ולא ידע בתחילה מה לעשות בזה. הוא בחר בז'אנר שהיה פופולארי בימיו – כתיבת מעין פרודיות או סיפורי המשך ל"אלף לילה ולילה". היו עשרות כאלה בימיו של סטיבנסון, ורק הסיפורים שלו איכשהו שרדו בשיני הזמן.

 

"ד"ר ג'קיל ומר הייד" ראה אור ב-1886, כשלמחבר היה כבר ניסיון ניכר בכתיבה של פרוזה, והספר התקבל מייד באהדה עצומה של הקהל. בבסיסו, הוא נשען על הטיעון שמופיע כבר ב"פרנקנשטיין" של מרי שלי, והוא שיוהרתם של מדענים תוביל אותם להתעסקות מופרזת במעשה הבריאה עצמו, ומזה ייצא רק רע. החידוש בדמותו של הדוקטור הוא נכונותו לבצע ניסויים על עצמו: הוא מבין שהנפש היא מין מקום שבו מתרוצצים מאווים שונים ומנוגדים שמתקיימים באופן מאוד לא נוח זה כנגד זה, והוא מצליח להמציא שיקוי שמשנה לחלוטין את האישיות. כמו ב"עליזה בארץ הפלאות", רק מבפנים.

 

אבל הפופולאריות לא נבעה רק מיכולתו של סטיבנסון ליצור פנטזיה משכנעת, אלא מן העיסוק המשתמשך במרכיבים השבירים והמתעמתים של האישיות, ובפריכות של החלום הבורגני המהוגן: ייתכן, לוחש סטיבנסון לקוראיו, שמר הייד חבוי בכל אחד מאיתנו. תודה לאל, איפוא, שאין בידינו שיקוי, שאם לא כן ניאלץ לסיים את חיינו בהתבדות שהיא גם רצח, כי מותו של הייד הוא גם רצח ג'קיל.

 

סוג של אושר

 

"אי המטמון" שראה אור כספר ב-1883 (לפני כן התפרסם בהמשכים בעיתון) נחשב מאז כחלק מספרות הילדים הקאנונית. האמנם ספר לילדים בלבד? פגישה מחודשת – ורווית אושר – עם הטקסט מובילה בהכרח למסקנה שלא, אלא שהמחבר היה מניפולטור חכם של ז'אנר ההרפתקאות לילדים. הוא שייך לאותם סופרים מעטים ומבורכים שהאמינו בחובתם לשעשע את הקורא, להצחיק, להפתיע, להפחיד ולעורר בו חלומות, והכל בכרך אחד. והוא הצליח באופן מרהיב. הספר נולד - ממש כמו "פרנקנשטיין" - בקיץ אחד בסקוטלנד שבו השמש לא האירה פנים למבוגרים ולילדים, וגשמי זלעפות סגרו את משפחת סטיבנסון בבית. בנו החורג לויד, אז בן 12, ביקש להשתעשע בציור מפה דמיונית של אי דמיוני – עיסוק שילדים עדיין אוהבים, אפילו בעידן הפוטושופ. סטיבנסון הצטרף למשחק, וסביב המפה הלך הסיפור ונבנה עד שהיה בו מכל טוב: שודדי ים פורקי עול, מרד על ספינה, אוצר מסתורי, תאוות בצע בלתי נשלטת, לונג ג'ון סילבר, בקבוק של רום, מספר תבוני ומרוחק שמדבר אל הקורא מקץ שנים ומסגיר את סודותיו – ותפניות ופיתולים, מרהיבים וססגוניים, בכל פרק ופרק. אכן, סוג של אושר. לא פחות.

 

הים, אהבתו הגדולה, המשיך לקרוא לו. בשנות השמונים של המאה ה-19, כשבריאותו לא היתה טובה, טווה חלום שבו הוא ומשפחתו יעברו להתגורר באחד האיים בים הדרומי, באוקיינוס השקט. ואכן ב-1888 כולם ארזו מטלטלים ועברו לסמאואה, שם בנו בית: השלווה הטרופית היטיבה עימו מבחינה פיזית, ואף חידדה את כושר ההתבוננות שלו כיוצר. "גיאות ושפל", ספר אחד מן הימים ההם, הוא מעין מענה מאוחר לאופטימיות ולצבעוניות של "אי התעלומות" של ז'ול וורן. שם המרד על הספינה מסתיים בטבח נורא, ושם הוא מספר לקוראיו על הפורעים, הנצלנים והגזלנים מקרב הלבנים שהגיעו לאיים האקזוטיים וזרעו בהם רק הרס. כפי שאפשר לצפות, הספר הזה עמוק ובוגר בהרבה מ"אי התעלומות", סטיבנסון עצמו הבהיר שהוא מושפע מכתיבתו של אמיל זולה, אבל אושר גדול כבר אין בו.

 

רוברט לואי סטיבנסון מת בדצמבר 1894. הוא קבור על ראש הר בסמואה. אם תגיעו לשם, תראו שעל המצבה שלו חרותות שתי שורות מתוך שירו "רקוויאם" - "Under the wide and starry sky / Dig the grave and let me lie". בין הקבר לבין הכוכבים מפרידים רק שמיים – כי בדמיונו, יכול היה להגיע אליהם באין מפריע.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר
נולד בקיץ אחד בסקוטלנד
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים