הריפוי של שופנהאואר

ג'וליוס הינהן, "בוני, נסי להניח להצגה המוכנה מראש. נסי זאת: עִצמי את העיניים והתמקדי בתסריט שהכנת, החזיקי אותו מולך וקרעי אותו לשניים, ושוב לשניים. עכשיו השליכי אותו לפח האשפה. אוקיי?"

בוני הינהנה בעיניים עצומות.

"עכשיו במילים חדשות ספרי לנו על הכיעור והיופי. ספרי לנו עלייך ועל רבקה ופאם."

בלא לחדול להנהן פקחה בוני אט אט את עיניה ופתחה בדברים. "כולכם זוכרים אותי, אני בטוחה. הייתי הילדה הקטנה בכיתה שלכם. שמנמנה מאוד, מסורבלת מאוד, שיער מקורזל מדי. זו שהיתה מעוררת רחמים באולם ההתעמלות, קיבלה הכי פחות כרטיסי ברכה ביום האהבה, בכתה המון, לא היו לה חברים טובים, תמיד הלכה הביתה לבדה, מעולם לא קיבלה הזמנה לנשף, היתה מבוהלת כל כך שמעולם לא הרימה יד בכיתה, גם אם היתה החכמה ביותר וידעה את כל התשובות הנכונות. ורבקה, היא היתה האיזומר שלי..."

"מה?" שאל טוני. הוא השתרע בתנוחה אופקית כמעט בכיסאו.

"איזומר, פירושו דמות מראה," השיבה בוני.

"איזומר מתייחס לשני מרכיבים כימיים," הכריז פיליפ, "שיש להם הרכב זהה, אותן מידות, אך הם שונים בתכונותיהם בגלל האופן שבו מסודרים האטומים שלהם."

"תודה, פיליפ," אמרה בוני. "אולי זו מילה יומרנית מדי. אבל טוני, אני רוצה לומר, שאני מעריכה את הדרך שאתה דבק בהחלטה שלך ומעיר בכל פעם שלא הבנת משהו. הפגישה שהיתה לפני חודשיים, כשנפתחת וחשפת את הבושה שאתה מרגיש בנוגע להשכלה שלך ולעבודת הצווארון הכחול שלך, נתנה לי למעשה רשות לדבר על מעט מהבעיות שלי היום. אוקיי, נחזור לימי בית הספר שלי. רבקה היתה הניגוד הגמור שלי, מכל בחינה שהיא – בכל מה שתעלו על הדעת. הייתי מתה שתהיה לי חברה מין רבקה כזאת – הייתי מוכנה להרוג כדי להיות רבקה. זה מה שקורה בתוכי. בשבועיים האחרונים הוצפתי זיכרונות על ילדות הסיוטים שלי."

"הילדה השמנה ההיא הלכה לבית הספר לפני המון זמן," אמר ג'וליוס. "מה החזיר אותה עכשיו לחיים?"

"זה החלק הקשה. אני לא רוצה שרבקה תכעס עלי..."

"מוטב לדבר אליה במישרין, בוני," התערב ג'וליוס.

"אוקיי," אמרה בוני ופנתה אל רבקה. "אני רוצה לומר לך משהו, אבל אני לא רוצה שתכעסי עלי."

"כולי אוזן," אמרה רבקה, ושימת לבה היתה נתונה במלואה לבוני.

"כשאני רואה אותך פועלת עם הגברים כאן, בקבוצה – איך את מעוררת אצלם עניין, איך את מפתה אותם – אני מרגישה חוסר אונים מוחלט. כל הרגשות הרעים ההם צצים ועולים: שמנמנה, חסרת חשיבות, לא פופולרית, לא מוצלחת."

"ניטשה," התערב פיליפ, "אמר פעם משהו בנוסח: כשאנחנו מתעוררים מיואשים באמצע הלילה, אויבים שניצחנו לפני זמן רב חוזרים ורודפים אותנו."

חיוך רחב התפשט על פניה של בוני והיא פנתה אל פיליפ, "זו מתנה, פיליפ, מתנה מתוקה מאוד. אני לא יודעת למה, אבל רעיון האויבים שניצחנו פעם והם צצים ועולים מחדש גורם לי הרגשה טובה יותר. עצם העובדה שנותנים שֵם למשהו גורמת לו..."

"רק רגע, בוני," התערבה רבקה. "אני רוצה לחזור לעניין הפיתוי שלי את הגברים כאן – תסבירי, בבקשה."

אישוניה של בוני התרחבו, והיא חמקה ממבטה של בוני. "זה לא קשור אלייך. את לא עושה שום דבר רע – הכול קשור אלי, זו התגובה שלי להתנהגות נשית נורמלית לחלוטין."

"איזו התנהגות? על מה את מדברת?"

בוני שאפה שאיפה עמוקה ואמרה, "התייפות. את מתייפה. כך זה נראה לי. אינני יודעת כמה פעמים בפגישה האחרונה הסרת את סיכות הראש שלך, שיחררת את השיער, נופפת בו, העברת בו את האצבעות, אבל זה היה יותר מכפי שאני זוכרת אי פעם בעבר. זה בוודאי קשור להצטרפותו של פיליפ לקבוצה."

"על מה את מדברת?" שאלה רבקה.

"אצטט את החכם הזקן סנט ג'וליוס, שאמר כי שאלה איננה שאלה אם את יודעת את התשובה עליה," קטע אותה טוני.

"למה שלא תיתן לבוני לדבר בשם עצמה, טוני?" שאלה רבקה במבט קפוא כקרח.

טוני לא התרשם מן הדברים. "זה ברור. פיליפ נכנס לקבוצה, ואת משתנה – את משתנה לכבוד הגבר... אה... מה המילה הנכונה... את מתחילה איתו. אני צודק, בוני?"

בוני הינהנה.

רבקה הושיטה את ידה לארנקה, הוציאה מתוכו ממחטת נייר ונגעה קלות בעיניה, נזהרת לא לפגוע במסקרה. "זה ממש מעליב, לעזאזל."

"זה בדיוק הכיוון שאליו אני לא רוצה ללכת," התחננה בוני. "זה לא נוגע לך, רבקה – אני חוזרת ואומרת. את לא עושה שום דבר רע."

"אני לא קונה את הסיפור הזה – להשמיע כך, en passant, האשמות מכוערות כאלה על ההתנהגות שלי ואחר כך לומר שלא מדובר בי, זה לא עושה את הדבר פחות מכוער."

"en passant?" שאל טוני.

"en passant פירושו כבדרך אגב," התערב פיליפ. "מונח מקובל במשחקי שחמט, כאשר החייל פותח בשתי משבצות ועוקף חייל של היריב."

"פיליפ, אתה סתם משוויץ – אתה יודע?" אמר טוני.

"זרקת שאלה. עניתי עליה," אמר פיליפ בלתי מוטרד בעליל מן ההתרסה של טוני. "אלא אם כן השאלה שלך אינה שאלה."

"אווח, תפסת אותי." טוני סקר את הקבוצה כולה ואמר, "אני כנראה נעשה מטומטם יותר ויותר. אני מרגיש לא בעניינים. אולי נדמה לי, אבל לא מתעופפות כאן יותר מילים גדולות מתמיד? אולי הנוכחות של פיליפ כאן משפיעה גם על האחרים – לא רק על רבקה."

ג'וליוס התערב בעזרת אחת השיטות הנפוצות והיעילות ביותר בטיפול הקבוצתי – הוא העביר את המוקד מהתוכן אל התהליך, היינו, הרחק מן המילים שנאמרו אל אופי היחסים בין הצדדים המעורבים. "המון דברים קורים כאן היום. אולי מוטב שנחזור רגע אחד וננסה להבין מה קורה. הרשו לי תחילה להציג שאלה לכולכם: מה לדעתכם מתרחש בין בוני לרבקה?"

"שאלה קשה," אמר סטיוארט שתמיד היה ראשון המשיבים על שאלותיו של ג'וליוס. בקולו הרפואי-מקצועי הוא אמר, "אני ממש לא יודע אם מה שמעסיק את בוני זה נושא אחד או שניים..."

"כלומר?" שאלה בוני.

"כלומר, מה מעסיק אותך? את רוצה לדבר על נושאים הקשורים לגברים ולתחרות שלך עם נשים? או להתנפל על רבקה?"

"אני רואה את זה משתי הזוויות," אמר גיל. "אני מבין איך זה מעורר אצל בוני זיכרונות רעים. ואני יכול להבין גם מדוע רבקה פגועה – זאת אומרת, אולי היא לא ידעה שהיא מסדרת את השיער – אני אישית לא חושב שזה עניין גדול כל כך."

"אתה מלא טקט, גיל," אמר סטיוארט, "כרגיל אתה מנסה לפייס בין כל הצדדים, בייחוד את הגברות. אבל אתה יודע, אם תשקע עמוק מדי בהבנת נקודת הראות הנשית, לא תוכל לדבר בקול שלך. זה מה שפיליפ אמר לך בשבוע שעבר."

"אני מסתייגת מההערות הסקסיסטיות האלה, סטיוארט," אמרה רבקה. "הדיבורים האלה על 'נקודת הראות הנשית' מגוחכים..."

בוני הושיטה את ידיה בתנועת T. "פסק זמן – אני פשוט לא יכולה להמשיך. זה דבר חשוב מאוד, אבל הוא סוריאליסטי. אני לא יכולה להמשיך. איך נוכל להמשיך בעסקים כרגיל, כשג'וליוס הודיע לנו רק בשבוע שעבר שהוא הולך למות? זו אשמתי: היה אסור לי להעלות היום את הנושא שלי ושל רבקה – הוא טריוויאלי מדי. הכול טריוויאלי לעומת זה."

דממה. כולם השפילו מבטיהם. בוני שברה את השתיקה.

"אני רוצה לחזור לאחור. הייתי צריכה לפתוח את הפגישה הזאת בתיאור חלום, סיוט, שהיה לי אחרי הפגישה האחרונה. נדמה לי שאתה, ג'וליוס, הופעת בו."

"תמשיכי," דחק בה ג'וליוס.

"היה לילה. הייתי בתחנת רכבת אפלה..."

ג'וליוס קטע אותה, "נסי להשתמש בלשון הווה, בוני."

"אני כבר אמורה לדעת. אוקיי – לילה. אני נמצאת בתחנת רכבת אפלה ומנסה לתפוס רכבת שמתחילה לנוע. אני הולכת מהר יותר כדי להספיק לעלות עליה. אני רואה את קרון המסעדה חולף על פני, מלא נוסעים לבושים היטב, אוכלים ושותים יין. אני לא יודעת בדיוק היכן לעלות. הרכבת מגבירה את הקצב. הקרונות האחרונים מרופטים יותר ויותר, והחלונות שלהם מכוסים קרשים. הקרון האחרון הוא סתם מין שלד של קרון, כל החלקים מתפרקים, ואני רואה אותו מתרחק ממני ושומעת את הרכבת שורקת שריקה גבוהה, שמעירה אותי בשעה ארבע בבוקר בערך. לבי הלם בחוזקה. נטפתי זיעה, ולא יכולתי עוד להירדם אתמול בלילה."

"את עדיין יכולה לראות את הרכבת?" שאל ג'וליוס.

"בצורה צלולה ובהירה. היא מתרחקת על הפסים. החלום עדיין מפחיד. משונה."

"את יודעת מה אני חושב," אמר טוני, "אני חושב שהרכבת היא הקבוצה, והמחלה של ג'וליוס גורמת לה להתפרק."

"נכון," אמר סטיוארט, "הרכבת היא הקבוצה – היא לוקחת אותך למקום כלשהו ומאכילה אותך לכל אורך הדרך – את יודעת, האנשים בקרון המסעדה."

"כן, אבל למה לא יכולת לעלות עליה? רצת?" שאלה רבקה.

"לא רצתי; כאילו ידעתי שלא אצליח לעלות."

"מוזר. כאילו רצית לעלות, אבל בו בזמן לא רצית לעלות," אמרה רבקה.

"אין ספק שלא התאמצתי לעלות."

"אולי פחדת לעלות?" שאל גיל.

"סיפרתי לכם שאני מאוהב?" שאל ג'וליוס.

שקט ירד על הקבוצה. דממת מוות. ג'וליוס הביט סביב במבט ערמומי בפנים התמהות והמודאגות.

"כן, מאוהב בקבוצה הזאת, בייחוד כשהיא עובדת כמו היום. חומר נהדר, הדרך שבה אתם עובדים על החלום. אתם משהו מיוחד. הרשו לי להוסיף ניחוש משלי – אני שואל את עצמי, בוני, אם הרכבת הזאת לא מסמלת גם אותי. פחד ואפלה קשורים לרכבת. וכפי שאמר סטיוארט, היא מציעה הזנה. זה מה שאני מנסה לעשות. אך אתם פוחדים מכך – כפי שאתם בוודאי פוחדים מפנַי או ממה שקורה לי. והקרון האחרון – הקרון דמוי השלד – אולי זה סמל, ראיית הנולד של ההידרדרות הצפויה שלי?"

בוני גימגמה, שלפה ממחטות נייר מהקופסה שבאמצע החדר ומחתה את עיניה, "אני... אה... אני... אני... לא יודעת איך לענות – כל העניין הזה סוריאליסטי כל כך... ג'וליוס, אתה מדהים אותי, מכה אותי בהלם כשאתה מדבר על המוות בצורה עניינית כל כך."

"כולנו גוססים, בוני, אני רק מכיר את הפרמטרים שלי טוב יותר מכולכם," אמר ג'וליוס.

"לכך התכוונתי, ג'וליוס. אני תמיד אוהבת את קלות הדעת שלך, אבל עכשיו, במצב הנוכחי, זה סוג של התחמקות. אני זוכרת שפעם – זה היה בתקופה שבה טוני ריצה את עונש המאסר שלו בסופי השבוע ולא דיברנו על כך – אמרת שאם מתעלמים ממשהו גדול שמתרחש בקבוצה, לא מצליחים לדבר גם על שום דבר חשוב אחר."

"שני דברים," אמרה רבקה. "ראשית, בוני, באמת דיברנו עכשיו על משהו חשוב – על כמה עניינים חשובים – ושנית, אלוהים אדירים, מה את רוצה שג'וליוס יעשה? הוא מדבר על זה."

"למעשה," אמר טוני, "הוא אפילו התעצבן ששמענו על כך מפי פיליפ במקום ממנו אישית."

"אני מסכים," אמר סטיוארט. "אם כך, בוני, מה באמת את רוצה ממנו? הוא מתמודד עם זה. הוא סיפר שיש לו מערכת תמיכה משלו שעוזרת לו להתמודד."

ג'וליוס קטע את הדברים – הם הרחיקו לכת. "אתם יודעים, אני מעריך את כל התמיכה שאתם נותנים לי, אבל כשהעניינים מגיעים לעוצמה שכזו, אני מתחיל לדאוג. אולי אני מאבד את הרסן, אבל אתם יודעים מתי החליט לו גריג לפרוש? זה קרה במשחק אחד שבו כל הקבוצה שפעה מחמאות על האופן שבו קלט כדור שגרתי. אולי אתם מתייחסים אלי כאילו אני שברירי מדי ולא מסוגל לדבר בשם עצמי."

"אם כך, לאן אנחנו ממשיכים בעניין הזה?" אמר סטיוארט.

"ראשית, הרשי לי לומר לך, בוני, שאת מגלה המון אומץ בכך שאת מעיזה וקוראת בשם הדבר שהוא חם מכדי לגעת בו. יתרה מכך, הצדק איתך: אני אכן עודדתי מעט... לא, הרבה, הכחשה.

"אני מתכוון לשאת נאום קצר ולפרוש הכול לפניכם. בזמן האחרון עברו עלי כמה לילות בלא שינה, והיה לי המון זמן לחשוב על הכול, כולל מה לעשות עם המטופלים שלי ועם הקבוצה הזאת. מעולם לא התנסיתי בכך. איש אינו עורך לעצמו ניסויים בסיומים. הם מתרחשים רק פעם אחת. שום ספר לימוד לא נכתב על המצב הזה – לכן הכול הוא בבחינת אלתור.

"אני מתמודד עם הצורך להחליט מה לעשות בזמן שנותר לי. מה האפשרויות שעומדות לרשותי? להפסיק את כל הטיפולים ואת הקבוצה? אינני מוכן לכך – יש לי לפחות עוד שנה של בריאות טובה, ואין גבול לחשיבותה של העבודה בשבילי. אני מפיק ממנה הרבה. הפסקת כל עבודה, פירושה להתייחס אל עצמי כאל מצורע. פגשתי מטופלים רבים שהיו חולים במחלות חשוכות מרפא, והם סיפרו לי שהבידוד המלווה את המחלה הוא החלק הגרוע ביותר בה.

"והבידוד הוא בידוד כפול: ראשית, חולה אנוש מבודד את עצמו משום שהוא לא רוצה לגרור את האחרים אל עומק הייאוש שלו – ואני יכול לומר לכם שזו אחת הדאגות המטרידות אותי – ושנית, אחרים מתחמקים ממנו, משום שהם לא יודעים כיצד לדבר אליו, או משום שהם לא רוצים כל קשר עם המוות.

"אם כך, התרחקות מכם אינה אפשרות טובה בשבילי, ומה שחשוב יותר, אינני מאמין שזה הפתרון הטוב בשבילכם. ראיתי המון חולים חשוכי מרפא שעוברים תמורה, נעשים נבונים יותר, בשלים יותר, ויש להם המון מה ללמד אחרים. נדמה לי שהדבר הזה כבר התחיל לקרות לי, ואני משוכנע שיהיה לי המון מה להציע לכם בחודשים הקרובים. אבל כדי שנמשיך לעבוד יחד, יהיה עליכם להתמודד עם המון חרדות. לא זו בלבד שתצטרכו להתמודד עם מותי הקרוב, אלא אולי גם עם מותכם שלכם. סוף הנאום. אולי מוטב שכולכם תלכו לישון עם הדברים שאמרתי, ותחליטו מה ברצונכם לעשות."

"אני לא צריכה לישון על זה," אמרה בוני. "אני אוהבת את הקבוצה הזאת ואותך, אני אוהבת כל אחד ואחד בה, ואני רוצה להמשיך לעבוד כאן ככל שרק נוכל."

כל החברים האחרים חזרו על דברי בוני, ולבסוף אמר ג'וליוס, "אני מעריך את הבעת האמון. אך סעיף 101 בטיפול הקבוצתי מדגיש את הכוח המפחיד של הלחץ הקבוצתי. קשה להתנגד בפומבי להסכמה קבוצתית שכזו. כל אחד מכם היה נזקק לנחישות על-אנושית כדי לומר היום, 'מצטער, ג'וליוס, אבל זה יותר מדי בשבילי, ואני מעדיף למצוא מטפל בריא, מישהו חזק די הצורך שיטפל בי.'

"לכן, בלי התחייבויות היום. נשאיר את השאלה פתוחה, נמשיך לבחון את העבודה שלנו על עצמנו ונראה איך כולם ירגישו בעוד כמה שבועות. אחת הסכנות הגדולות שבוני הצביעה עליה היום היא שהבעיות שלכם יצטיירו כחסרות חשיבות ולא ראויות לדיון. לכן עלינו למצוא את הדרך הטובה ביותר שבה אוכל להמשיך לעבוד על העניינים שלכם."

"נדמה לי שאתה עושה זאת," אמר סטיוארט, "פשוט בכך שאתה מעדכן אותנו."

"אוקיי, נחזור אליכם, חברים."