מכתב לאריק שרון

שלום לך אריק.

לו היה זה רק עניין אקדמי, היה זה מרתק לעיין במאמרים המלומדים שיכתבו ההיסטוריונים בעוד חמישים שנה על הנושא: איך ויכוח על שאלות יסוד של החברה הישראלית וזהותה הפך לדיון מחריד בשאלה מי אחראי למותו של מי? האם חסידי ארץ ישראל גררו את הציבור למלחמות שלא ביקש ועל כן דמו על ידיהם, או שמא חסידי השלום גררו את המתנחלים וילדיהם למטווח אש שלא עליו חשבו כשהתיישבו במקומותיהם, ועל כן דמם על ידיהם?

אבל זה לא עניין אקדמי. אלו הם חיינו, ומותנו. החברה שלנו מתרסקת בתוכה. שאלת ממשלת האחדות היא על כן מקרה מייצג מאוד, מטונימי, של המצב בכללותו: ההחלטה להצטרף לאחדות כזו היא הצהרה פנים-ישראלית, שאומרת כי מעשה של לכידות פנימית חשוב יותר ממה שייעשה כלפי חוץ.

קשה לי להאמין שישיבות קבינט שאתה, אריק שרון, ונתן שרנסקי, תהיו שותפים להן, יהיו שונות באופן מהותי במסקנותיהן המעשיות מאלה שמקיים הקבינט היום. אני לא בטוחה שסדרי העדיפויות והמישנה המדינית הם עד כדי כך שונים, כפי שאתה וחבריך מנסים היום להציג. אבל גם אם כן - אדרבה, שבו איתם, דונו והגיעו למסקנות משותפות ואחראיות כמתבקש בדמוקרטיה. החלטות הקבינט היום אינן דמוקרטיות דיין, כי אינן נשענות בסופו של דבר על רוב בכנסת.

בחירות, כמובן, ישקפו את המצב באופן טוב ודמוקרטי יותר, אבל מי יכול להרשות לעצמו עוד שנאה מלובה בכישרון קופירייטרי? לו היינו סטרילים, לו יכולתם אתם, המפלגות הגדולות, להסכים באמת על בחירות "נקיות" בלי סלוגנים משעממים ונבזיים, אלא מערכת בחירות על מצע ועל תוכן, אז היה אולי על מה לדבר. נכון לעכשיו אפילו ממשלת האחדות שמשדרת לכידות פנימית ואחווה נראית אוטופית פחות מן האפשרות הדמיונית הזאת.

אם היית מצטרף לממשלת ברק, אריק, הייתה נותרת כמובן השאלה מי בחוץ. יתכן שאתה, ומאחוריך המחנה הלאומי, הייתם צריכים אפילו להתכופף מעט ולהעלים עין משיחות חסמבאיות סודיות שמקיימים אנשי ברק מתחת לחוטמנו. תאמין לי שזה היה שווה, בשל החשיבות החברתית, בשל חשיבות הגדרת ה"פנים" וה"חוץ" של החברה הישראלית היום.

אם היו משכילים נציגי שני המחנות היריבים לכרות ברית, ולו זמנית, ולהגדיר כ"אחר" את כל מי שלא נכלל בלכידות הפנימית הזו, חלקית ככל שתהיה, הייתה זו אמירה כלפי פנים משמעותית ביותר, שאי אפשר להגזים בכובד משקלה בימים אלה.