כן גבירתי הגננת

כי מוכרחים לשאול, ברצינות, מה גורם לכמות די סבירה של ישראלים לשבת מול תוכנית שלידה גם בהייה בקיר גבס תיחשב לפעילות אינטיליגנטית. ובכן, תוכנית השקת העונה של זוארץ סיפקה תשובה מסוימת כשנפתחה עם שירים 

 וקוסם. במילים אחרות: "שישי עם מיכל" אינה כה שונה מכל יומולדת סטנדרטי לבן הארבע. זה, כנראה, בדיוק מה שהקהל הזה צריך.

זוארץ, לכשעצמה, מפותחת יפה לגילה: היא כבר מסוגלת לבנות משפטים קצרים בכוחות עצמה ולהפגין שני מצבים (חיוך קפוא, חיוך מיוחד), אבל צחוקה עדיין נשמע כמו משהו שמופעל מכאנית באמצעות הוספת מטבעות, ושפת גופה עדיין מאותתת כי מישהו מתח מאחוריה קפיץ גדול עם תחילת התוכנית.

האם בחופשתה צימחה לעצמה זוארץ אישיות? אין סיכוי. אבל היא למדה לשחות בלי כרטיסיות, חלקית לפחות, ומוכרחים להודות שהיא מעט פחות דחלילית. כן, יש לה הבעה כללית האומרת: "אני יכולה להישבע שחשבתי על משהו לפני שניה... מה זה היה?" וברור כי תשתלב טוב יותר במוקד שירות הלקוחות של הערוץ הראשון; זוארץ הרי מדברת במין עליצות מצוייצת ואחידה – אין בכלל ספק שגם אם תתבקש לשאול מישהו "ספר לי על הנסיבות בהן נדרסו שני הוריך וחתולתך האהובה קטי", תעשה זאת בדיוק באותה עליצות. אבל מופע הביזאר הזה כנראה עובד על ציבור צופים המתגעגע לטלוויזיה פשוטה יותר, מיושנת, חסרת תיחכום, זו שבה נשאלות השאלות הכי בנאליות ויש גם קוסם. אל תיקחו להם את זוארץ; הם רק יתחילו לבכות וידרשו במבה וחיבוקי.

משוגעים, תרדו: "בחומש קרוב לשמיים", ערוץ 2, שבת 22:45

תכירו: התנחלות חומש. מקבץ וילות ליד שכם המתקיים על חשבונכם ומאוכלס בקבוצת סהרורים המשוחחים עם המשיח בתעריף מוזל ומעניקים לילדיהם חיים של טרור ופחד. בכיף. מנורה חזני, שעברה עם בעלה לחומש כאקט פוליטי, סובלת מהבדידות, הניתוק ואיום הטרור המתמיד. "אולי אנחנו באמת משוגעים כמו שכולם אמרו?", היא מהרהרת. "ברגעים כאלה, אני חושבת על סבסטיה...".

ובכן, מבזק חדשות בשבילך: אתם באמת משוגעים כמו שכולם אמרו. אתם חיים מלווייה ללווייה (כל חמש דקות בסרט יושבים שבעה. ולהיפך) וסרטך מדגים היטב כיצד אתם כופים על עיקר הציבור בישראל את הזיותיכם המשיחיות.

אבל הנה הבעיה: חזני יצרה סרט מצוין, לפחות בחלקו הראשון. זה יומן קולנועי פרלובי מאוד, המתעד את היומיום רווי החרדה והשכול בהתנחלות על רקע קריינות אישית ואינטימית. ככזה, הסרט מספק מסע פנימי בנפשה המתחבטת 

 של הבמאית, והקריינות מקרבת אותך ומייצרת אמפטיה. התמקדותה של חזני בפרטי, בנפשה שלה, בחרדות יום חתונתה ונישואיה, מנסחת את סיפורה של אשה צעירה בנסיבות חיים קשוחות ומורידה את חלקו הראשון של הסרט מהפסים הלאומיים. אבל חזני לא מתאפקת. באמצע הדרך היא פוצחת במסע הסברה. "אני נזכרת בימי הסכם אוסלו. שם היתה אלימות אמיתית... יד שרמסה אמונה וחלומות".

ומכאן, הופך הסרט למינשר תעמולתי מפורש. איזה פיספוס. לחזני יש היכולת התיעודית, אבל – כפי שהיא מודה בעצמה במהלך הסרט – דחוף לה יותר להתנגד לפינוי בכוח מאשר לתעד אותו. כך הופך סרטה, בסופו, לפלקט תעמולתי השקוע בסיסמאות. הפנאטיות מנצחת – גם את האוחזים בה. לא חראם?

צריך להגיד: