טלנובלה הולכת לאיבוד

הטלנובלה האבודה: סיום "מיכאלה", ערוץ 3, 20:05

איפה בדיוק הלכה "מיכאלה" לאיבוד? אין לי מושג, לא ראיתי את כולה (השבח לאל), אבל ברור שבשלב כלשהו, הבינו גם יוצריה כי הפעם הנס לא יקרה; עדרים משולהבים של נערות קניונים מזוגגות-מבט לא יצרחו חזק מספיק כדי שישמעו אותן עד מערכות העיתונים.

"מיכאלה" לא היתה תופעה מתוקשרת. "מיכאלה" התחילה, "מיכאלה" המשיכה, "מיכאלה" נגמרה, ושלוש הפעולות התרחשו בדממה תקשורתית השמורה לרוב ליציאת גיליון חדש של ירחון המוסד לבטיחות וגיהות.

זה, בעצם, הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על "מיכאלה" עם סיומה: היא ביססה את הנורמליזציה החדשה ביחסינו עם הטלנובלות המקומיות. ואלו עיקריה: הן (וצופיהן) יחיו את חייהן הבובתיים בתוך הסטים הקרטוניים שלהן, ידקלמו את רפליקות הקלקר שלהן, ירצחו ויבגדו וישתגעו ויהיו בתרדמת ויידבקו באיידס ויביאו את עשרת אחוזי הרייטינג המשוערים, ואנחנו, בתמורה, לא נצטרך להתעסק בזה. רוצים שנתעסק בזה? תצטרכו לחרוג קצת (הרבה) יותר מהמסגרת הקפואה: תצטרכו להיות, מינימום, "השיר שלנו".

פרק הסיום של "מיכאלה" היה עלוב כל כך, עד שנאלצתי להבין כי אפילו יוצרת הסידרה והתסריטאית הראשית סיגל אבין נואשה ממנה. אין דרך אחרת להסביר סצינה כה מרושלת כמו זו שחתמה את הסידרה, ובה נפרדו גיא ואסי מבני-זוגם בסטירות לחי כדי לחזור זה לזו. כתיבה כה פשטנית וחסרת חשק לא אופיינית לאבין, וניכר כי גם היא רק רצתה כבר לגמור עם זה. זה היה בדיוק ההיפך מהגראנד-פינאלה (המתוקשר) שאבין ידעה לייצר ל"משחק החיים". זה היה סיום בקול ענות חלושה. "מיכאלה" אולי סיפקה את הקונים, אבל לא את הסחורה. כולם יודעים.

הפשע מצטלם: "בולדוזר", ערוץ 2, 20:45

שניים מהרגעים המדהימים ביותר ששידרו תוכניות תחקיר כאן השנה הם אותן פעמים בהם הודו עבריינים משוערים, היישר למצלמה, במפורש ובפירוט – ואפילו מתוך איזו גאווה יהירה – בעבירות המיוחסות להם.

ראיתם את זה קורה בפעם הראשונה אצל אילנה דיין, שראיינה את אחד מגנבי החול הגדולים בישראל תוך שזה לוגם קוקטייל להנאתו ומספר לה איך ומה עשה. אמש ראיתם את זה שוב אצל מיקי רוזנטל, שקיבל מזלמן אלפרון הרצאה מפורטת על איך לפלוש לקרקע, לגזול אותה מהמדינה ואז לקבל, במקרה שלו, 2 מיליון דולר פיצויים.

המדהים כאן הוא חוסר הבושה והעדר הפחד, גם כאשר אתה, למעשה, מפליל את עצמך בשידור. לאלפרון אין בעיה לשבת עם נציג התקשורת, לספר כיצד תיחמן את החוק וגם לפרט את שיטותיו. אני מניח כי בזמנים בהם מפרסם צחי הנגבי בעלון הליכוד את הישגי השיא שלו במינויים פוליטיים וזוכה לתשואות חברי המרכז כאשר נפתחת נגדו חקירה פלילית, הפשע אכן הולך וזוכה בישראל למעמד של הישג.

לרוזנטל היתה אמש תוכנית טובה שעסקה בקלות הבלתי נסבלת שבה יכול כל אדם להשתלט באופן לא חוקי על קרקעות מדינה. בשיאה, הלך רוזנטל ורכש חוקית שטח שבו התיישבו פולשים, ויצר את מצב האבסורד שבו העבריינים הזעיקו משטרה על מנת לפנות את בעליו החוקיים של השטח. המשטרה באה, כישכשה בזנב והלכה.

המצער בתוכניות הללו של רוזנטל הוא כי הן חושפות את השערוריה בדרך חד-משמעית ומבדרת, ואינן מסוגלות לעשות דבר כדי לטפל בה, ולו התחלתית. כאשר גופי האכיפה במדינה סובלים מאין-אונות כרונית, לא נותר לעיתונות אלא להצביע לעבר העבריינים ולראות כיצד כלום לא קורה. אלה, מצידם, הפנימו את המצב, ומבינים שאם כבר עיתונות ושום תוצאות בעקבותיה, למה לא, פשוט, להתראיין? לפחות יראו אותם בטלוויזיה.