אם לא עכשיו, אימתי?

"אם לא עכשיו, אימתי?", שראה אור באיטליה באפריל 1982 ויוצא כעת בעברית בתרגום מחודש בהוצאת "הספריה החדשה", הוא רומאן על מסעה של חבורת פרטיזנים יהודים בשלהי מלחמת-העולם השנייה, ביערות של רוסיה הלבנה ופולין, דרך גרמניה המנוצחת, ועד למילנו המתאוששת בתום המלחמה.

לוי, שהתרבות היהודית של מזרח-אירופה היתה זרה לו, שחזר זמן ורקע ולשון (יידיש), שהכיר רק באופן שטחי, ואף השתלם ביידיש לצורך כתיבת הספר (באיטלקית). מיד עם הופעתו זכה "אם לא עכשיו, אימתי?" להצלחה רבה: הספר זכה בשני פרסים ספרותים יוקרתיים, ויארג'ו וקמפילו, ולא ירד חודשים ארוכים מראש רשימת רבי-המכר.

הדמויות בספר מציגות יהודי אחר מזה שהיה במחנות, אך גם יהודי שונה מן היהודי החדש, שטופח בארץ-ישראל: הפרטיזנים אצל לוי עשו מעשים קטנים, שמשמעותם הצבאית מזערית. הם אינם ראויים ליותר משלוש שורות בספרי ההיסטוריה, אבל מתגלים כאנשים שידעו לשמור על כבודם ועל רוחם באותם ימים נוראים. להלן קטע מתוך הספר.

"המבול של הערב הצטמק לטפטוף חביב ועיקש, וגם הרוח נחלשה. שלד טחנת-הקמח הישנה חדל לגנוח, אבל התפצפץ כבושות, כאילו כוססו אותו מאות תולעים, ומנדל, שרוע על הקרשים הקשים, לא הצליח לתפוס תנומה. קולות בלולים נוספים הגיעו מעליית-הגג, צעדים צפופים וקלים, אולי של עכברים או של סמורים, על רקע הנשימות והנחירות של חבריו הישנים. האוויר היה חמים, גדוש בהבלי לילה ובצחנה החמוצה-מתוקה של אבקות הצמחים, ומנדל הרגיש שהתשוקה פולשת לתוכו. תשוקה של נער מתבגר, בלי מסגרות, רכה וחמה ולבנה: ניסה לתאר אותה לעצמו, ולא עלה בידו. תשוקה למיטה, ולגוף של אשה במיטה; תשוקה להתפוגג בתוך אשה אחרת, להיות איתה לבשר אחד, בשר כפול מבודד מן העולם, הרחק מן הדרכים, מן הקרבות, מן הפחדים ומזיכרונות ההרג.

לצדו התנשמה זיסל בשלווה. מנדל שלח את ידו בחושך וחש במותנה העטוף בחספוס השמיכה. הוא לחץ, ניסה למשוך אותה אליו, אבל זיסל התנגדה, התאבנה בשנתה. על המסך המעורפל של נמנומו רדפו זה אחר זה שמות ופנים, נוכחים ורחוקים. זיסל הבלונדינית והעייפה. רבקה עם עיניה השחורות העצובות, אבל מנדל סילק אותה מיד, לא רצה בה, לא היה יכול להרהר בה. רבקה, סטרלקה, הבור: לכי ממני, רבקה, בבקשה. תחזרי למקום שבאת ממנו, תני לי לחיות. מנדל ניסה בעקשנות להירדם, והבין כי דווקא המאמץ הזה הוא הקוץ שהשאיר אותו ער. רוחו לא היתה מבולבלת עד שיתעלם מכך שדמות אחרת ושם אחר הידפקו על דלתו. שם בלי פנים, שמה של רחב, הפרוצה עם כוחה הסוטה; כן, נכונה השמועה המוזרה, כי די שמנדל יבטא את השם הזה, אפילו רק במחשבתו, ובשרו נמתח. ופנים בלי שם, פנים שקועות, צעירות ובלויות, עם עיניים גדולות ומרוחקות. מנדל נרתע: הן לא בלי שם, הפנים האלה. יש להן שם, וזה שמה של לינה.

ראה אותה כפי שראה אותה לפני שעות אחדות, משוכנעת בוויכוח, נטולת עצלות וספקות, רצינית כמעט עד כדי גיחוך, רוטטת כמו חבל מתוח. הוא השתחרר מן השמיכה, הסיר את נעליו וחיפש אחריה, נתקל באיבריהם של הישנים. הוא ראה להיכן פרשה לשינה, מצא אותה בנקל, מתחת למדרגות שהובילו ליציע: נגע בשערה בחשכה, ודמו נעצר. לצידה של לינה ישן לאוניד, ושניהם היו מכורבלים באותה שמיכה; דמותו של לאוניד וזו של זיסל מילאו לרגע את מצפונו של מנדל, ואז התרחקו באפלה, הלכו ונעשו קטנים ושקופים יותר ויותר, עד שנעלמו, כפי שנעלמו פניה הנוראים של רבקה.

מנדל נגע בכתפה של לינה, ואז במצחה. ידה של הנערה, קטנה אך איתנה, השתחררה מן השמיכה, מצאה את זרועו של מנדל, וטיפסה וחקרה אותה. השתחלה אל מפתח החולצה, ריפרפה על לחייו הלא-מגולחות, אצבעותיה מצאו את הצלקת על מצחו, עקבו אחריה קשובות ורגישות, עד שנעלמה בין השערות. בעקבותיה באה היד האחרת ולחצה על עורפו של מנדל, משכה את ראשו כלפי מטה. מנדל עזר ללינה להיפטר מן השמיכה מבלי שלאוניד יתעורר. הם עלו יחדיו ליציע: המדרגות חרקו תחת משקלם, אבל הרעש נמהל ברחש של הרוח ושל הגשם.

היציע היה עמוס. אגב מישוש זיהה מנדל תא-משפך, נגע בגלגלי-שיניים משוחים בגריז; משך את ידו ברתיעה וניקה אותה על אחורי מכנסיו. מצא בעזרת רגליו שטח פנוי, משך אליו את לינה, שהלכה בעקבותיו בצייתנות. הם נשכבו, ומנדל הפשיט את לינה מבגדיה הצבאיים. הגוף שהגיח היה רזה ועצבני, כמעט גברי; הבטן היתה שטוחה, זרועותיה וירכיה שריריות וגמישות. ברכיה היו רבועות, קשות, מחוספסות כמו ברכיים של ילדים; ידו של מנדל חקרה בחמדנות את שתי הגומות שלצדי הגיד, מתחת לפיקת הברך, אחר-כך טיפס במעלה מותניה, אבל השדיים, אף שהיו קטנים, היו נבולים, שקיות עגומות של עור מרוקן, שתחתיהן פעמו הצלעות. מנדל התפשט, ולינה כרכה את עצמה תחתיו מיד כמו כדי להתאבק. נמחצת תחת משקל הגוף הגברי, התפתלה לינה, יריב עיקש וגמיש, כדי לגרות אותו ולהתגרות בו. זאת היתה שפה, ומנדל הבין אותה אפילו מבעד לענני התשוקה הוורודים: אני רוצה אותך, אך מתנגדת לך. אני מתנגדת לך, כי אני רוצה אותך. אני השברירית שרועה תחתיך, אך אינני שלך. אני לא אשה של אף-אחד, והתנגדותי לך קושרת אותך אלי. מנדל חש שהיא חמושה אף שהיא עירומה, חמושה כמו בפעם הראשונה שנגלתה לעיניו באולם-השינה בנובוסלקי. היא של אף-אחד ושל כולם, כמו רחב מיריחו: מנדל קלט ונדקר, בעודו קורע את עצמו מעליה ברגע האחרון. המאמץ היה כה מפרך, שמנדל נאנח בקול רם, בדממה האפלה של טחנת-הקמח.

כשהתפוגגה הבערה בתוך שלוות הגוף המסופק, שהיה רך כאילו החלים ממחלה, כרה מנדל אוזן: הדממה לא היתה מלאה, נשמעו קולות חרישיים נוספים, קשים לזיהוי. הוא החליק לשינה לצידה של לינה, שכבר ישנה שלווה.

מעט מאוחר יותר התעורר, עם אור ראשון, כשכל האחרים עוד ישנו, והבחין בגדלה לצידה של בלה, בפאבל לצידה של רחלה השחורה, וברחלה הלבנה לצד איזידור. פניה החיוורים והמחודדים של לינה נחו בשקערורית של זרועו. למה עשיתי את זה? מה אני מחפש אצלה? אהבה ותענוג. לא, לא רק את זה. אני מחפש אצלה אשה אחרת, וזה נורא ואיום ולא-הגון. חיפשתי אותה אצל זיסל ולא מצאתי. אני מחפש את מי שאיננה עוד, ולא אמצא אותה. ועכשיו אני קשור אליה: היא קשרה אותי, הקיסוס קשר אותי. לתמיד או לא לתמיד, אני לא יודע: שום דבר הוא לא לתמיד. והיא לא קשורה אלי: קושרת ולא נקשרת, אתה חייב להבחין בזה, מנדל, אתה כבר לא ילד, תעזוב כל עוד יש זמן, עכשיו זה לא הזמן להיקשר. תעזוב או שסופך יהיה מר: מר כמו של לאוניד. הוא התבונן סביבו, ולאוניד לא היה. אין בזה שום דבר מוזר, אולי יצא. הוא המשיך לייעץ לעצמו בידידות להשתחרר מלינה, המשיך להורות לעצמו, לכפות על עצמו, אבל ידע היטב שאילו מישהו אחר היה אומר לו את הדברים הללו, הוא, מנדל, השען החביב, היה מפרק לו את הפרצוף באגרופים. כעבור חצי שעה היו כולם ערים, ולאוניד לא היה; נעלמו גם התרמיל והנשק שלו.

גדלה רטן בפולנית, הפציר בשטן שיטפל בלאוניד; אחר-כך המשיך ביידיש: "נו, אנחנו לא הצבא האדום, ואני לא אליבין, והוא בתור פרטיזן לא שווה הרבה. הוא לא איש שיבגוד בנו, אבל אם ייתקל בגרמנים, זה סיפור אחר. נקווה שלא יעשה צרות. לבד הוא לא ילך רחוק: תוך שלושה ימים נמצא אותו, תראו".

"אבל את הרובה האוטומטי היה יכול להשאיר", אמר יוזק.

"נכון, זאת הצרה. אם לקח אותו, זה כדי להשתמש בו".

מנדל הציע לצאת לחפש אותו, דוב הוסיף שאפשר לנסות עם כלבים, וגדלה אמר שיסתדרו לבד, אבל שלא יבזבזו יותר מדי זמן. דוב הוביל את אחד הכלבים להריח את השמיכה שלאוניד ישן תחתיה, ואחר-כך הוציא אותו לאוויר הפתוח; הכלב ריחרח את האדמה באי-חשק, נשא את אפו וריחרח באוויר, סבב סביב עצמו פעמיים-שלוש; לבסוף שמט את זנבו ואת אוזניו וכיוון את חרטומו לעבר דוב ומנדל, כאילו אמר: "מה אתם רוצים ממני?"

"קדימה", אמר גדלה, "תתכוננו ליציאה. אין אפילו מה לדבר על חיפושים. ואם הוא יחפש אותנו, הוא ידע איך למצוא".

מנדל הירהר: "הוא הלך לירות בגרמנים, אבל אולי הוא רצה לירות בי".

הם חידשו את המסע, בין שמיים מצוחצחים לבין אדמה ספוגת גשם. עקפו כמה כפרים שכנראה היו נטושים; השיירה התקדמה לאיטה, תחת הדרכתו של יוזק, דרך פיסות יער ושדות מגודלים עשבי-פרא. הקרקע היתה שטוחה, אולם במערב הסתמנה תפאורה של גבעות קהות. מנדל צעד בשתיקה ולא הרגיש מרוצה מכך שהוא מנדל. בלילה אחד ויחיד בגד פעמיים: ואולי שלוש, אם לספור גם את זיסל. אבל את זיסל אין צורך לספור, הנה היא מעט קדימה בטור, צועדת מאחורי פיוטר בפסיעותיה השלוות כמו תמיד. וגם את המתים לא צריך לספור, הם נמצאים בעולם המתים שלהם, והם כמעט אף-פעם לא יוצאים ממנו. אסור לתת להם לצאת, זה כמו כשפורץ טיפוס, צריך לחזק את הגדרות, לשמור אותם כלואים במחנה המצורעים שלהם. לחיים יש זכות להתגונן. אבל עם לאוניד זה שונה, לאוניד לא מת... ואולי, אתה יודע, הוא מת? אולי הרגת אותו במו ידיך, אתה שהיית אחיו; וכשתבעו ממך דין-וחשבון עליו, ענית בעזות-המצח של קין? אולי לקחת ממנו את הדבר היחיד שהיה לו; חתכת לו את כבל-הגרירה והוא טובע, ואולי כבר טבע. עשית אפילו גרוע מזה: ניתקת אותו מהכבל ושמת את עצמך במקומו. ועכשיו אותך גוררים. היא הגוררת, הנערונת קשת-העורף עם הציפורניים הכסוסות. שים לב מה שאתה עושה, מנדל בן-נחמן!"