באחוזת מנספילד

יש משהו בבתי מרפא גרמניים, מצמרר, דרמטי, מסתורי. אולי השפעתו המיתית של הר הקסמים חלחלה עמוק למחזור הדם של הספרות העולמית. בשנה האחרונה נחשפנו ל"קיץ בבאדן באדן", מסע מבולבל ומעט מייגע של ליאוניד ציפקין אחר עקבות החופשות האבודות של דוסטוייבסקי ואשתו, ועתה, בסדרת "ושתי" של "רסלינג", מופיע ספרה של קת'רין מנספילד "בפנסיון גרמני", 13 סיפורים, חלקם קשורים, חלקם לא, שהמשותף לכולם הוא דמויות בורגניות שבעות, אציליות, עצלות, המגיעות לאותם בתי הארחה מוכי שלווה.

כדי להבין מעט את המתרחש והמבעבע מבעד למילים, חשוב לדעת מי זו קת'רין מנספילד. היא נולדה בוולינגטון ב-1888 ונחשבת עד היום לסופרת הניו זילנדית הכי מפורסמת. השנים היצירתיות המעטות שהיו לה עברו עליה מוכי בדידות, ניכור, חולי וקנאות, ויש המייחסים לכך השפעה ישירה לדמויותיה היוצאות נגד המשפחתיות הבורגנית. היא התחתנה ב-1909, אבל כמו בסרט נעורים אמריקני, ברחה אחרי מספר ימים, מצאה מאהב, נכנסה להריון והפילה את העובר בבוואריה, שם קיבלה כנראה רעיונות רבים ליצירת הדמויות, האווירה, החולי המשתק והייאוש היבש של הספר, שיצא לאור ב-1911.

עוד קודם לכן היא היגרה ללונדון ומצבה הבריאותי הידרדר, ובכל זאת התרועעה לא פעם עם ד.ה לורנס ווירג'יניה וולף, כשזו היתה במצב רוח התרועעותי, ושם פגשה את מי שיהיה בעלה השני, ג'ון מארי, סוציאליסט ומבקר. באותה תקופה גם אובחנה כחולת שחפת, דבר שיוביל למותה המוקדם ב-1923.

לעברית תורגמו עד כה ספריה "מסיבת גן" (1958) ו"אושר" (1986). אולי התרגום המחודש והרענן של ב"פנסיון גרמני" יתחיל תגובת שרשרת שתביא לתרגומים נוספים, או אף רענונים לתרגומים הישנים, כי מספיקה קריאה בספר זה כדי להבין שמנספילד, לפחות בתודעה המעוצבת שלנו, לא קיבלה את כבודה הראוי בין מחוללי הספרות המודרנית של תחילת המאה העשרים, ולא בכדי יש המכלילים אותה עם אושיות מעצבות כלורנס ו-וולף עצמם ואף ג'יימס ג'ויס.

מבט מדוקדק יותר יכול להצביע על לא מעט נקודות דמיון בינה ובין וולף, לשתיהן אותו מראה אנגלי חולני וכחוש, שתיהן נשאו עמן תובנות פמיניסטיות שהקדימו את זמנן, בהיותן נשים בחברות גבריות וסטריליות, שתיהן סיימו את חייהן מוקדם מדי, בצורה טראגית. כמו וולף, גם את כתיבתה של מנספילד אפשר לאפיין כפורצת דרך, אך יותר עדינה ומחושבת. אולי הגדרה קולעת יותר תהיה "זרם תודעה צ'כובי". יש בה את היכולת לשלוק ולאבחן בסיטואציות טריוויאליות שינויים מהותיים באופי האנושי. היא יודעת לשים את המגוחך באספקלריה שונה ולהעניק לו נוכחויות ומשמעויות אחרות לחלוטין.

מלאת בדידות

בהתחלה, כשלוקחים את ספרה ליד, לא מבינים על מה המהומה. מדובר בספרות קרה, מחושבת, מלאת בדידות, המספרת היא אנונימית מדי, לוטה בערפל. בעיקר מקבלים בקריאה תחושה של ספר אנגלי מאוד, או במילים אחרות, שנקלענו למלחמת תרבות תת קרקעית בין אנגליה לגרמניה - והרי הדוגמאות: "אתם האנגלים תתקשו להבין, אתם שחושפים תמיד את הרגליים במגרשי קריקט ומגדלים כלבים בחצרות אחוריות" (עמוד 27)... "אתם פשוט לא נהנים לדבר על תפקודי גוף, זה כמו לדבר על רכבות, אבל הס מלהזכיר את הקטר" (עמוד 37)... "אנגליה היא לא יותר מאי של בשר השוחה במי מפרץ חמים של רוטב" (עמוד 61).

אבל ככל שנוקפים הדפים התמונה מתחילה להתבהר מעט. יותר ויותר מבליחות דמויות שקיווינו כי יאכלסו אותן, ברונים וגברות מנוונים וחסרי תוחלת, שאת חלקן עוטפת נימה של אמפתיה, אבל חלקן "נשחטות" בעט הביקורת הצולפני של המספרת, שעושה זאת תוך  תיאורים משובבי רוח דוגמת "ראיתי אותו צועד במורד הרחוב, רועד תוך כדי הליכה, בכל פעם שחלף ליד פנס הרחוב התכווץ מעט, כאילו ציפה שיכה אותו, או שמא היתה זו התחושה כי ההמוניות עלולה לזהמו" (עמוד 17).

מצד שני, הצליחה איננה קלה. חלק מהסיפורים, מה לעשות, משעממים וטרחניים, מזכירים יותר מדי סדרות ענתיקה של הבי.בי.סי ומרתקים כמו תוכניות תעודה על דיג - אבל שווה להמשיך ולהתעקש, כי לקראת סוף הקובץ יש סיפור שנקרא "הילדה שהיתה עייפה", שהוא ללא ספק אחד הסיפורים הקצרים הטובים שהודפסו בשפתינו בשנים האחרונות. מבחינה מבנית ודרמטית ובזכות תעתועי מסירת האינפורמציה הוא כמעט נושק לשלמות, וראוי להילמד בכל "מבוא לסיפור קצר" באקדמיה.

ולסיכום: "בפנסיון גרמני" מכיל גבעות ועמקים, כמו נוף המשתקף מבית הבראה, אבל העמקים אינם נמוכים, והגבעות גבוהות ונפלאות.