פעמיים בוסקילה? שלוש לפחות

דרושה חופשה: מאיה בוסקילה ב"נערת השנה" ובכל מקום

מאיה בוסקילה מוכרחה לצאת לחופשה. למענה ולמעננו. אפשר להתחכם כאן, אבל במקרה בוסקילה אין ברירה ומוכרחים פשוט לזעוק: הצילו! מישהו! אנחנו מחרחרים פה על הריצפה ממנת יתר! אנחנו לא יכולים להסתכל יותר על התוספת ששמה בוסקילה, המוגשת עם כל – אבל כל – מנה עיקרית טלוויזיונית. אנחנו זקוקים להפסקה. איך נתגעגע לבוסקילה אם לא תלך, אפילו לשניה?

באשר אתם צופי טלוויזיה ישראלים, בוסקילה תשיג אתכם. ביום רביעי היא כיכבה ב"אנשי השנה", בשבת במופע מול חיילים בערוץ 2, אמש בטקס "נערת השנה". פעמיים בוסקילה? שלוש לפחות, בפחות משבוע.

אני מניח כי כאשר מסתכלים עליה מנהליה האישיים, הם רואים מולם פרה מניבה, אישוניהם מתחלפים בסימני דולרים ופעימות ליבם עוברות לקצב קצ'ינג-קצ'ינג נרגש. אפשר לחוס, ברמה ההומאנית המיידית, על קבלנית השיפוצים הזו, הנאלצת לקרוע את גרונה (הבינוני לחלוטין) בפעם ה-53,589 בתוך פחות משנה עם "הלב", אבל קריעת הבוסקילה מסמנת, למעשה, תופעה תרבותית רחבה יותר: מותה של חשיפת היתר בישראל. מקום קבורתה לא נודע.

את ההתנקשות האחרונה ביצעה, בפועל, "שידורי קשת" – כנראה הגוף התקשורתי הראשון בישראל שגילה כי אין יותר דבר כזה, חשיפת יתר. "כוכב נולד" פומפמה בכל כלי התקשורת, כל הזמן, ללא אבחנה, שוב ושוב וחוזר חלילה. אסטרטגיה פרסומית? הצחקתם. הנה האסטרטגיה: ללא הפוגה. עזרה, כמובן, העובדה שיותר משהפרה רצתה, העגל רצה וכל זה, אבל "קשת" לא שיחקה לרגע את הקשה-להשגה. בוסקילה, בסך הכל, לוקחת את זה למקום אפילו יותר קיצוני.

יותר מהכל, זה מעיד על – אקסקיוז מיי פרנץ' – דילדולה ורידודה של התרבות הישראלית. הכל הפך כה זמני, קצר-טווח ומתכלה, עד שאם יש לך חצי-להיט ביד, אתה מוכרח לרכב עליו למוות, כי אין עוד יום, אין עוד דקה. כאן היום, נעלם מחר. מהיר, זול וחסר שליטה. לא נותר אלא להפציר: אנא מכם – בוסקילה ראתה כבר את אירופה הקלאסית? באנטליה היא כבר היתה? לא מגיעה גם לה חופשונת? אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לחופשה ממנה.

מצטער, ניסיתי: "השיר שלנו", הסוף, יס+, 20:05

מה לא בסדר בי, אמא? אני רוצה, באמת רוצה, להיכנע ל"השיר שלנו", להתמסר, להנות כמו כולם מההפוך-על-הפוך, מההתייחסויות הפנימיות, מהקאמבק ה"היסטרי" של חנה לסלאו, מהנינטיזציה של נינט, מהחמאה המועשרת ששמה בוימולד, משיחות הברזיה ביום שאחרי (אתם לא קולטים איזו ברזיה יש פה ב"ידיעות", ובשיטת שתה ככל יכולתך!).

ניסיתי, בחיי. ולא הצלחתי. כי אפילו בפרק הסיום המפונפן והמושקע יחסית שלה, "השיר שלנו" היתה ונשארה טלנובלה. עם המשחק הנורא. עם העמדת הפנים המגוחכת. עם הזום-אינים הז'אנריים. עם הדמעות המאולצות, החיבוקים

המפגרים והשירים בהפקה של שני שקל. על כל שורה שנונה ש"השיר שלנו" מציעה, אתם נדרשים לשלם מחיר יקר מדי במבוכה הפקתית, סצינות ממושכות, בדיחות צפויות ומצבים שכמו נכתבו בידי אסירים בסדנת תסריטאות. עם כל הטוויסט (המוערך יתר על המידה) שלה, "השיר שלנו" נותרה, רוב הזמן, טלנובלה.

פרק הסיום בכל זאת נתן כמה צ'ופרים, כשהראשי שבהם הוא גיא זוארץ בתפקיד חייו כנבל. זוארץ פשוט מצוין בזה. אבל גם פרק הסיום סבל מעודף מודעות עצמית (הבדיחה הזו מתחילה להישחק במהירות), מה-מ-ו-ן שירים מתישים וממשחק הדמעות.

לא יודע למה, אבל אני דווקא שמח שיש עוד עונה. זה ייתן לי הזדמנות לעבוד על הבעיה שלי (כי הבעיה היא כנראה שלי). בכל זאת, הברזיה.

צריך להגיד:

לכולם: "מיכאלה", "אהבה מעבר לפינה" ו"השיר שלנו" נגמרו. "אקזיט" טרם חזרה. האומנם הותרנו לילדינו עולם שבו יש רק "זאפ לראשון"?

לכל מי שצפו אמש בסרטו המצוין של אורי ברבש על סרבני המצפון בערוץ 1: הרווחתם.