"לא כולל שינה": חכמה למרות הפגמים

"לא כולל שינה" הוא מחזה קליל ברובו על נושא כבד: מי מטפל בילדים בעולם הפוסט פמיניסטי שבו בשכבות הכלכליות המבוססות שני בני הזוג חייבים לעבוד.

רוב המטפלות באות משכבות סוציו אקונומיות נמוכות ובמקרה של המחזה של ליסה לומר האמריקנית הן מהגרות בלתי חוקיות ממרכז אמריקה. הן גם לרוב אלה שנאלצות לשלם את המחיר האמיתי על המבנה הכלכלי המעוות הזה. לומר משרטטת את התמונה החברתית באמצעות שלוש אמהות ושלוש מטפלות, כשבמרכז העלילה היחסים בין ננסי, אמא טרייה ולחוצה, אבל גם אישה טובה הדואגת לעובדת שלה, לבין אנה, מטפלת חרוצה מאל סלבדור.

המחזה מתנהל במעברים בין תמונות קומיות על ספסל בגינה לתמונות אינטימיות בבתים. הבעיה היא שהבמאי אלון אופיר מדגיש יתר על המידה את הממד הקריקטורי בתמונות החוץ וגם יש תחושה של אריכות יתר בפיתוח העלילתי. רק באמצע המערכה השנייה המחזה מתחיל לגרד מתחת לפני השטח.

בכל זאת, יולי הרגיל, בתפקיד ננסי, דני גבע,בתפקיד בעלה המצפוני ואייל רוזלס בתפקיד הבעל של המטפלת, עושים עבודה אמינה ומשכנעת והלב של ההצגה היא אדווה עדני שבונה תפקיד רגיש, חכם ואנושי מאוד בתור אנה המטפלת. בזכותה, בסופו של דבר, זו הצגה שמעלה זעקה אמיתית נגד המחיר האיום שנשים בכל העולם נאלצות לשלם כדי שילדים של מישהו אחר יגדלו ויצליחו. למרות הפגמים, זו הצגה חכמה שמצליחה לעורר מחשבה ותהייה וגם זה משהו.