שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    השנה של הגולשים

    אלג'יר, הבילויים, רונה קינן, מאיה דוניץ, אהוד בנאי ועוד הרבה שמות מוכרים יותר ופחות מככבים בסיכום השנה של גולשי פורום מוזיקה ישראלית

    מיס פטל:

     

    "מוזר איך כמעט כל חודש אנחנו עושים לעצמנו סיכום שנה. בינואר מסכמים את השנה הלועזית, בספטמבר את העברית. ביולי אנחנו מסכמים את שנת הלימודים, וביום הולדת אנחנו מסכמים את השנה של עצמנו. עוד לא חשבתי על סיכום שנה בט"ו בשבט, אבל גם זה סוג של יומולדת.

     

    עברה קצת יותר משנה מאז התגייסתי, אני יושבת בליל יום שישי, קצת אחרי חצות, וחושבת איזה דיסק לשמוע (תאורטית, כי שכחתי את כל הדיסקים בבית,
    חוץ מדיסק אחד של בלר, שאני מקווה שיספק לי הנאה לאורך הלילה והלילה הבא). כל פעם לפני שאני בוחרת דיסק להקשיב לו, אני צריכה לברר עם עצמי מה אני מרגישה. שמחה? כוורת או הדורבנים יתאימו לחיוך על הפנים. עצובה? הרי כבר בשיר הראשון בדיסק הראשון של אביתר בנאי אני מתחילה לבכות. אולי זו הסיבה שבזמן האחרון לא שמעתי כמעט דיסקים, אלא יותר אוספים שהכנתי לעצמי/ הכינו לי, ומוזיקה באנגלית, שמתאימה בעיני תמיד למצב מבולבל כזה, לא מבינה את עצמי, לא תמיד מבינה את משמעות המילים - וביחד אני מצליחה ליצור את כל התנאים הנוחים ביותר לשקיעה באפטיות.

     

    אבל בחודש האחרון גיליתי כמה רגשות שלא ידעתי להתאים להם את המוזיקה המתאימה. אולי תוכלו לעזור לי. איזה מוזיקה שומעים כשהדבר הכי משמעותי שמרגישים זה גועל מעצמי? לכאורה, פוריטנים צעירים, כמו גם יאפים עם ג'יפים, נשמע כמו אופציה לא רעה בכלל. יש בקול של האחים קיצ'לס משהו שמצליח לחדד את הרגשת השנאה העצמית, חוויית הכעס, בדיוק כמו שצריך כשנגעלים מעצמך. אבל למה להיות כל כך דרמטיים? בנתיים אני אשאר עם השקט. גם ככה אי אפשר לכתוב בלי שקט.

     

    טני ממשיכה וחושבת לעצמי איזה דיסקים עבריים קניתי השנה, מה ראיתי חדש ומרגש, ומבינה שהשנה לא היה לי חדש ומרגש. השנה גיליתי את העבר. אם בשנה שעברה התייחסו אלי סובביי כאל מומחית (...) בלהקות צעירות ובלתי מוכרות בעליל, אז בשנה הזו אני קצת יותר בענייני- "אה! זה דפנה ארמוני, וזה שיר שאני כל כך אוהבת". שירים של פעם, שמעולם לא היו שירים של פעם בשבילי, אבל יש בהם איזה תום נאיבי, ומי היום ישיר "אם הצפון יהיה למרכז נשיר בדמשק הללויה" בתמימות אין קץ, כאילו לא היו ערבים מעולם, וכאילו כל שצריך זה רק להתכוון, ואז יהיה טוב (אגב, ראינו לאן זה הוביל אותנו...).

     

    נפלתי למחוזות הנוסטלגיה המוכרים, אבל לא לאלו של "כוכב נולד" את ריקי גלי עטרי. אלא לתוך בור עמוק יותר. ארבע אחה"צ בגלי צה"ל ואני נהפכנו חברים טובים, מאז שהמפקד שלי גילה לי את התוכנית הכל כך נעימה הזו, שמסמלת יותר מהכל סיום של עוד יום. ועכשיו אני אכתוב משהו, ואחר כך אתם תתעלמו שכתבתי, ולא תזכרו לי את זה יותר בחיים, כי נו, אני שונאת את הצבא, כמו שאתם בטח יודעים. הרבה תרם לי הצבא הזה מהבחינה הזו. אם עד עכשיו הייתי הולכת רק להופעות בבארבי, רק ללהקות לא מוכרות, רק למוזר ולחדש, השנה למדתי להכיר קצת את השורשים שלי, לא מעט בזכות אנשים מהצבא, שמגיחים לחדר שלי כדי לנהל שיחה סוערת על חנן יובל, על הפרברים, או על אילנית.

     

    כך, למרות שאני לא חושבת שהמקור הרוחני של ערן צור, שלומי שבן, אביתר בנאי, ושאר חביבים עלי טמון במחוזות המוזיקה העברית הישנה, אני מבינה שזה כן המקור שלי. תמיד אמרתי שאני לא מרגישה זיקה לנופי הארץ, לא למנטליות המזיעה, או למלחמה והכיבוש, אבל תנו לי לשמוע את "בתוכך" של דפנה ארמוני ואחת הלהקות הצבאיות בצהריי יום שישי, ואני נשבעת להשאר בארץ לנצח נצחים, אני וילדי ובניהם (כן ירבו). 103fm, שכל לילה וכל סופ"ש פוצחים בשירים עבריים, כאלו שישנים, וכאלו שקצת לא - גורמים לי לשמחה רבה, אם זה בשעה שאני חוזרת ממקומות מפוקפקים, בוכה, בארבע בבוקר בלילה שלפני צבא, ובין אם זה בצהריי יום שבת, כשאני נוסעת לים.

     

    אם כך, בעיני השנה האחרונה הייתה מעין הפוגה. הפוגה לצורך נבירה בעבר שלנו. הרי מה יותר "אנחנו" מהתרבות שלנו, ומה יותר "תרבות" שלנו ממוזיקה. כל כך הרבה למדתי על החברה שלנו בשנה האחרונה - גם בגלל הצבא, גם בגלל העבודה שלי בצבא, שגורמת לי להסתכל על הדברים מהצד, וגם בגלל המוזיקה-  כן, כל תחלואי ונפלאות החברה הישראלית פרוסים לנגד עינינו במוזיקה הזו, שנכתבה בצל המלחמות הגדולות והאכזריות, והשמחות הקטנות והנקודתיות.

     

    שנסיים באיחול? שיהיה איחול, ברכות הן אף פעם לא מיותרות. שתהיה לנו שנה פורייה, מלאה במוזיקה, באמנים חדשים, בשירים חדשים, בהייפים מטורפים ופחות מטורפים. שאביתר בנאי יוציא דיסק חדש, ששלומי שבן יחזור להופיע, שאני אמצא לי איזה להקה/זמר/זמרת חדשים להתלהב מהם עד אין קץ, שיקרו פה דברים מרגשים.

     

    ושנחזור להיות קצת תמימים כמו פעם.

      

    רני סלע:

     

    הדיסק החדש של נועם רותם הוא ממש לא דיסק של שמיעה ראשונה.

     

    אבל אני אוהב אותו בכל רמ"ח אברי, ההפקה המוסיקלית מדהימה, הלחנים מרגשים, ובעיקר המילים, הו המילים... כבר הרבה שנים לא שמעתי רוקר אמיתי שלא מהסס לומר "אני כל כך רוצה לחזור להופיע" יש משהו כנה מרגש ובוגר במילים של נועם, זה כבר לא "יום יבוא יעלי, חזה גדול יהיה לי" (קרח תשע).  

     

    אם אני צריך לבחור דיסק אחד שהפתיע אותי, חימם את ליבי ובעיקר שעשוי בצורה מעולה מהשנה האחרונה זה היה זה. לא שמרסדס לא דיסק נפלא, וגם איזבו מצוין, אבל נועם מציע משהו שכמותו עוד לא נשמע בארץ, אני ממליץ בחום גם על ההופעות שלו - בייחוד לאומנים בתחילת דרכם שמחפשים את הפרסונה הבימתית שלהם.

     

    שרון:

     

    שייגעצ - "משקאות חריפים". כשיצא הדיסק, סיקרתי אותו ואת הלהקה בקצרה אבל אני עדיין לא מרגישה שהצלחתי להעביר את כל המחשבות שלי על הלהקה הזאת והדיסק הספציפי הזה.

    להקה שבתחילת דרכה הצטיירה באיזהשהו מקום כגימיק, עם שירים ילדותיים ושטותיים ולחנים פשוטים בדיסטורשנים, עברה כברת דרך ארוכה וביססה את עצמה עם הדיסק החדש "משקאות חריפים" כלהקת הנוער היותר בולטת של הקיץ. המרענן הרשמי ממש. מפסטיבל לפסטיבל, הופעה להופעה, עברו בכל הארץ ועבדו מאוד קשה והצליחו לצבור גרעין לא קטן של קהל מעריצים אדוק, חם ואוהב שהולך איתם לכל מקום כמעט.

     

    הדיסק החדש שלהם בהחלט שינה משהו בתפיסה שלי כלפיהם. אם פעם גם לי היה קשה לשמוע את השם "יובל מנדלסון" או את את השיר "ניו יורק רפיח" היום הדברים אצלי אחרת.

    "משקאות חריפים" מכיל בתוכו שירי טינאייג' כל כך קלילים וכל כך פשוטים שזה בעצם מה שהופך את הדיסק הזה לכל כך אמיתי ויפה. דיסק שמכיל בתוכו מחשבות של מתגברים, תהיות על החיים והעולם בכלל, דיסק נכון. בהופעות הם נותנים מעצמם הכל, מפזרים אבק קסמים ומשכרים את הקהל, שכרון חושים של ממש. רק מי שהיה בהופעה מבין במה מדובר.

     

    חברי הלהקה מפעילים אתר מושקע ויפה המכיל ארכיון תמונות גדול מאוד מכל התקופות של הלהקה, קטעים להורדה, וכן פורום פעיל שבו משתתפים חלק מהחברים בלהקה. הם תורמים מזמנם לקהל המעריצים שלהם ומעניקים להם בחזרה את אותו החום שהם מקבלים ממנו, וזה היופי שבדבר. שייגעצ הם להקת השנה שלי, ומשקאות החריפים הוא דיסק השנה שלי.

     

    פרעה:

     

    התלבטתי... חשבתי... התייעצתי בחרטומים... והתלבטתי מחדש... כי היתה זו בהחלט שנה יפה ועמוסה באלבומים טובים הראויים לציון ולתשבוחות. להלן דה ריזולטס אוב דה ג'ורי פרום מצרים:

     

    אלבום השנה - איזבו. כל המילים הטובות כבר נשפכו עליהם ואין לי כוונה לשעמם בסופרלטיביים שנשחקו, אבל אם יותר מחצי שנה לאחר שיצא, the fun makers ממשיך להתנגן אצלי בתדירות כה גבוהה, הוא ראוי בעיני לכל הסופרלטיווים האפשריים. בגלל המקוריות, בגלל הטמפרמנט, בגלל שהם לא נשמעים כמו שום דבר שעשו כאן קודם לכן ובגלל השירים (כל אחד בפני עצמו).

     

    לאיזבו יש את זה ולדעתי הם יכולים לשחק אותה בחו"ל בגדול. בניגוד להרכבים ישראליים אחרים המנסים מדי פעם את מזלם בניכר, השילוב של איזבו בין רוק גיטרות למוסיקה ים תיכונית - ערבית, יכול לקנות בקלות את האוזן של חובבי מוסיקה בריטיים או אמריקניים. עופרה חזה ז"ל עשתה את זה בלי הגיטרות וגם אחינועם ניני ניצחה גם היא עם אותה המשוואה. עכשיו כל שחסר לנו הוא מדליית זהב ללהקת רוק, כזו שעושה טורים של סולד אאוט ערב אחרי ערב ומוכרת בהרבה יותר מאלפי (או עשרות אלפי) עותקים בודדים. מי ייתן ואיזבו יביאו (עבור עצמם קודם כל) את המדלייה הזו!

     

    הופעת השנה - רם אוריון. כאן אני זקוק למכונת פוטו פיניש, כי לקו הגמר של הריצה הזו הגיעו איזבו ורם כתף אל כתף וכל אחד זורק את חזהו שלו קדימה. לבסוף החליטה מועצת גדולי החרטומים שגם בננות, בוטנים או הפרחת בלונים חיננית, אינם יכולים לקחת מרם את התואר בקטגוריה זו. בשלוש מילים: הופעת רוק אמיתית! כיסוחים, אקוסטי, הפתעות (לא תמיד צפויות) משלומי ברכה או מהפה והטלפיים, נגנים נפלאים. השירים החדשים של רם מצוינים, מבטיחים ומעוררי תיאבון לקראת תשס"ה. אם לא יהיו עיכובים או דחיות כלשהן (מתי הקלטות?), רם אוריון - הסולן גירסת 2004, הוא האתלט או השחיין שכולם לוטשים לעברו עיניים כ"תקווה האולימפית". השנה הוא כבר הביא תוצאות ותפס מקומו (שוב..) בצמרת המוסיקלית הארצית. בשנה הבאה בזמן הזה - מדליסט הזהב של הקטגוריה הקודמת.  

     

    הרגע המרגש - אהוד בנאי. יש שירים שמרגשים ויש שירים שגורמים לך לחוש כאילו חיברו אותך לכבל מתח חשמלי גבוה. השיער סומר, תחושת התשישות והעייפות משתלטת בחדות רגע לאחר שנאמרה המילה האחרונה או נשמע אקורד הסיום. יחד עם זאת, אינך מרגיש דבר חוש מהצורך להגיד תודה ולהביע שוב ושוב הערכה לאותו זמר מופלא שבשלוש וחצי או ארבע דקות קנה אותך לתמיד. אהוד בנאי שר על מאיר אריאל עשה לי בדיוק את זה.

     

    הלא מוערך של השנה - יוסי בבליקי התחושה שלי הייתה ש"הגברת עם היהלומים" לא זכה להד התקשורתי מספיק. גם לא בפורום הזה. לכן, אני מנצל את הבמה וקורא לכם לתת צ'אנס לאמן מגוון, מוכשר ביותר, שהוציא השנה אלבום שיכול לשאת אתכם אל הימים ההולכים והמתקצרים, אל הסתו הממשמש ובא. שיבוא כבר. 

     

    רוקי השנה - רונה קינן. טוב..לא ממש רוקי... כבר 7 שנים בשטח, אבל בכל זאת אלבום סולו ראשון. תקליט נפלא שענה לדעתי על כל הציפיות שתלו בו. אני רק רוצה להוסיף שעדיין לא יצא לי לראות אותה בהופעה פוסט הוצאת האלבום. מעניין לראות לאן הרוח של רונה נושבת או במילותיו של השיר: "איזה קול קורא לה". אני ממש הייתי רוצה שהיא תמשיך בכיוון הנכון ותהפוך לפי. ג'יי הארווי או שארלוט הת'רלי הישראלית וזה לא בגדר סיסמא פופוליסטית בלבד במקרה הספציפי שלה.

     

    וגם... דעת החרטומים על נפילת השנה בקטגוריית... האחוד התמוה - תערובת אסקוט. ראיתי אותם ביום הסטודנט והתאכזבתי. עד כדי כך התאכזבתי, שכל רעיון האיחוד שלהם היה נראה לי פאתטי. איחוד עושים כשיש שוב את הכיף שבלנגן יחד, אסקוט נראו כאילו הם עושים טובה לקהל ולעצמם שטרחו ובאו בכלל. נכון שבישראל פשטה מכת איחודים ואינני אומר זאת בהכרח לשלילה, אך לא כל אחד חייב להתאחד, בטח אם הוא לא ממש רוצה. הדיסק של אסקוט משמר את הטעם הטוב שלהם כלהקה מפעם, היום עדיף ללכת לראות (או לקנות) את "לנשום במים" או "הזמן האבוד".

     

    שגיא ב:

     

    אלבום השנה - מנועים קדימה / אלג'יר. כמה זמן עבר מאז שהדיסק הזה יצא? אני אפילו לא זוכר. נראה כאילו הוא היה שם תמיד. ועדיין נשמע טרי וכוחני ומאלף ומעניין, וכל שמיעה מוצאת בו עוד נדבך, עוד רגע קסום, עוד משפט רלוונטי. הקיץ הזה - שנגמר עם הופעה נהדרת בבארבי - היה הקיץ של אלג'יר, וזה מגיע להם בגדול. האלבום הזה הוא הוכחה שאפשר לעשות אלבום מעניין, מורכב, רוקיסטי בנשמתו, עם גיטרות ודיסטורשן ותופים הולמים וטקסטים נפלאים. האלבום הזה פשוט פתח מנועים והשאיר את כל השאר הרחק מאחור... ללא ספק אלבום השנה.

     

    הופעת השנה - אהוד בנאי בקיסריה. האיש שעובד הכי קשה הכי הרבה זמן כאן, וכל פרס והישג שמגיע לו מושג דרך עבודה קשה ובלתי מתפשרת, הגיע סוף סוף לקיסריה ונתן שם שואו בלתי נשכח, שלוש וחצי שעות של שכרון חושים, בדרך שבה רק אהוד יודע להגיש מוסיקה ישראלית.

       

    הרגע המרגש - בלחסן. אמנם התחושה עדיין טריה, ובכל זאת אסתכן בהצהרה בוטה: גבריאל בלחסן עולה אתמול ב-11 בלילה על בימת הבארבי ונותן את "בתוך הצינורות", עם השירה המדהימה והסולו גיטרה שמפצח את הלב לרסיסים. רגע מרגש בטירוף מבחינתי, וללא ספק שיא ההופעה הנהדרת הזו.

     

    הלא מוערך של השנה - "ענה לי" / אהוד בנאי. יותר מדי תלונות, יותר מדי שאלות, יותר מדי תהיות. אמנם האלבום הזה מגיע לפלטינה בימים אלה, ובכל זאת הוא נתפס כאלבום פחות טוב מהאלבומים האחרים של אהוד, ולדעתי לא בצדק. נכון, סוף סוף אהוד בנאי כתב שיר לא טוב ("מסך הברזל"), אבל האלבום הזה הוא ציון דרך באינטימיות של אהוד עם המאזינים, בחשיפה, בכנות. לטעמי, הוא אלבום נהדר, ובהחלט לא מוערך דיו.

     

    האחוד התמוה - משינה. כן, הייתי בהופעה בקיסריה. כן, רקדתי ונהניתי. אבל רגע אחרי, ואחרי שמשינה הופיעה לכל שלושה אנשים שרק הואילו לשלם, אתה שואל את עצמך מה עשו המשינאים באיחוד שלהם, פרט להעשרת חשבונות הבנק, והתשובה היא לא כלום. וחבל, כי מחמישיה כה מוכשרת, אתה מצפה להרבה יותר.

     

    וגם... שיר השנה - "כשהלילה יורד" / רות דולורס-וייס. שיר ששובר את הלב, שסוחט את כל הדמעות, שמלטף ומשכר. רגע של שיא, של זמרת מדהימה, של יוצרים מוכשרים, של אושר מזוכך. שיר שמתמכרים אליו, שאי אפשר להפסיק לשמוע, שנוצר פעם בהמון המון זמן, במיוחד כאן. מושלם.

      

    ספרינגסטין:

     

    אלבומי השנה שלי: התלבטות קשה הייתה לי, האם "Red Alert!" של רוני פיטרסון, הבלוזי והשופע עבודת גיטרה משובחת, יזכה בתואר או שמא יהיו אלה ה-Walkie Talkies עם "The Stupid Years"?

     

    באלבום של הווקיטוקיז יש קובץ שירים פותח מהטובים ששמעתי. חצי האלבום הראשון גדוש בשירים שאפשר לשמוע שוב ושוב, העיבודים מצויינים, הנגינה משובחת (קצת חסרים סולואים לדעתי... אבל השאר מפצה בגדול), ואסף, ספי והחבר'ה עושים עבודה מעולה. בקשר לחצי השני, אני אוהב אותו קצת פחות ומתנחם בעובדה שלא כל האלבום כזה. סיום מושלם עם Old Blues Song שהוקלט על טייפ מנהלים.

     

    בקשר לרוני פיטרסון, שהוא הגיטריסט הכי גדול ששמעתי בארץ, הדיסק שלו פשוט ללקק את האצבעות. בלוזים עם מינימום שירה, מקסימום עבודת גיטרה, כמה קאברים מעולים, שיר אחד מאעפן שלא אהבתי, אולי כי הוא יותר מדי מיינסטרים ומזכיר עוד 400 שירים אחרים - Angel of love.  אני נהנה מכל שנייה בדיסק הזה (חוץ מאותן 4 דקות) וממליץ אותו לכל חובב בלוז.

     

    הבחירה הסופית שלי תהיה The Stupid Years רק מכיוון שהאלבום הזה נמצא אצלי בערך שבועים אחרי שהוא יצא והאלבום של פיטרסון מתנגן אצלי רק חודשיים.

     

    אמן השנה: מנקודת המבט שלי - ג'נגו עבר התקדמות משמעותית השנה שלראשונה שמתי לב אליה בהופעת האיחוד של תערובת אסקוט ביום הסטודנט בתל אביב. ג'נגו היה, לפחות בעיניי, המנהיג של הלהקה, השירים שלו, מבחינת שירי הסולו של שאר החברים, היו יותר עוצמתיים ומרגשים על הבמה והקהל הריע לו כמו שלא חשבתי שלעולם יריעו לג'נגו. אמנם אלבום הוא לא הוציא השנה, אבל להפוך לשליש החזק יותר של האסקוט ולנגן גיטרה מובילה באיחודון הזבובים שהיה בהופעה של דן תורן לפני כשבועיים, זו התקדמות אדירה לדעתי וכבר באלבום הבא אני חושב שג'נגו יצליח להגיע למקומות חדשים. אם פיטר רוט היה מוציא את האלבום שלו עד עכשיו - כל הכבוד היה עובר אליו. המוזיקאי שאני הכי מעריך בארץ, שעושה טוב בכל מה שהוא עושה, ושהתחיל להופיע השנה כסולן וכזמר מעולה.

     

    LiBERTiNE:

     

    אני יודעת שאני אומרת את זה בכל מקום, שאני חוזרת על עצמי, שאני על גבול ההפרזה בערך המוּסיקאי ושאולי כשאנשים התחילו לקרוא לי בטעות "מאיה" הייתי צריכה להבין שגבול השפיות או ה"אובססיה מתונה" כהגדרתי נחצה – לא איכפת לי. מאיה דוניץ היא המוּסיקאית הישראלית האהובה עליי, נקודה.

     

    במהלך השנה העברית האחרונה פקדתי למעלה מעשר הופעות שונות שלה בלפחות 7 הרכבים שונים, בכל הופעה הבאתי לפחות אדם חדש שלא פקד הופעות שלה (ובדרך-כלל – יותר), עודדתי רכישת אלבומים שכוללים את השתתפותה, ואין אף-אחד במשרד שבו שירתי בצבא שלא מכיר את זיו פניה (כולל המפקדת שלי בזמנו).

     

    אני חושבת שזה אומר שאין אמן מוּסיקלי (או בכלל) בארץ שאני אוהבת יותר, שמרגש ומפתיע ומשלהב ומקסים אותי יותר ממאיה דוניץ. בכל אספקט שלה – הנגינה על עשרות הכלים/צעצועים, השירה, ההלחנה/עיבוד, הפרפורמנס, היוזמה, האהבה והקסם.  סביר להניח שהאהבה שלי כלפיה תמשך עוד שנים רבות, אבל הכרתי אותה רק בשלהי השנה העברית הקודמת, כך שאפשר לומר שאת הפריצה שלה לחיי המוּסיקליים ביצעה מאיה דוניץ באופן שיטתי ומתמיד במהלך השנה האחרונה. ולכן, היא זוכה מבחינתי בכל קטגוריה שהיא השנה, בין אם זה זמרת, נגנית, מעבדת, פרפורמרית בלהקה, אורחת בהופעה, שותפה באלבום או גומות החן המצטיינות.

     

    האלבום - "הבילויים" לבית הבילויים ו"מנועים קדימה" לבית אלג'יר – הסיבה ש"מנועים" לא לוקח מקום ראשון לבד הוא שבסופו של דבר, הבילויים עושים לי את זה יותר, והאלבום שלהם ממלא אותי התרגשות קסומה ומפרפרת מסוג אחר. מדובר בהתאמה באלבום העברי הראשון והשני שרכשתי, כך שזה די הגיוני, ועל-פי הקריטריונים שלי מדובר בשני אלבומים מוּשלמים, אבל איכשהו לבילויים יש טאץ' באלבום שהופך אותו לקרוב ללבי יותר – כנראה בעושר המוּסיקלי ובעיקר העושר הלירי בו הם ניחנו, ואווירה ווקאלית שמתאימה לי יותר. מצד שני, כל אחד מהם נקנה בחצי אחר של השנה, כך שביחד הם משלימים זה את זה בפסקול העברי של חיי.

     

    הזמר -  אני בקושי פוקדת הופעות זכריות יחידות, אז שיהיה עמית ארז, הוא מזיז בי נימים ישנים-נושנים שעדיין עורגים לג'ף באקלי. על רם אוריון אמרו הרבה, אבל הוא בטח ירוויח את הכותרת של השנה הבאה.

     

    הזמרת. רונה קינן, שלאט-לאט הצלחתי להתחבר אליה ואני מרוצה מאוד. 

     

    ההרכב. מקהלת גבעול. מוּזרות מוּסיקלית שאי-אפשר לתחום בז'אנר, אלא פשוט להגדירו כקרנבל פראי ומחוייך שמסוגל להיות כיפי או מרגש גם כשהוא מוּקפד להפליא.

     

    הפרפורמנס. איטליז – הלהקה שאני מחשיבה למוּשלמת מבחינת הופעות, נקודה. ה-runner up שאינו קשור במאיה דוניץ, לפחות לא במישרין – בום פם והתפוחים, להקות שכל-כך כיף להיות הקהל שלהן, וכשהן עושות דאבל פיצ'ר ההנאה גדולה כפליים. פשוט תענוג.

     

    ההופעה. רונה קינן מארחת המון אנשים מוּכשרים ב-10.06 בבארבי ת"א – פשוט הופעה מענגת שאני נהנית להתמכר לבוטלג שלה כל פעם מחדש. הופעה מהפנטת, עם סט ליסט מצויין, עם אורחים שהופעתם היתה בין חמוּדה ומלבבת למוּפלאה ומשכרת חושים, (אדם שפלן מזכיר לכולם איך כימיה בין שני חברי הרכב צריכה להיות, מאיה דוניץ נותנת טאץ' פייתי עם אקורדיון ב"מי מפחד מהזריחה" וב"סיפור מגירה", שלומי שבן מפתיע אותי עד אין קץ עם נגינת פסנתר מרהיבה), עם סאונד מצויין ותאורה לא רעה, עם קהל סבלני, עם רונה חמוּדה וקומוּניקטיבית ("תודה לאמא על הטיונר החדש"), עם 2 קאברים, שיר ישן מהעבר ("Madman's Wife", שסימן אז קאמבק מרשים), ביצוע ביג-בנד נהדר לשיר הכי פחות טוב ("לחיות נכון"), שיר חדש ("Ice"), ופינוק אמיתי למעריצים הצמאים עם הדרן אחרון ובלתי-נשכח בדמוּת "Earthquake" אשר הפך לימים ל"מבול". אושר בהתגלמוּתו.

     

    *האנדרדוג (מקביל ל"לא מוּערך"). קרוזנשטרן & פארוחוד – הרכב מעניין שעושה מוּזיקת כלייזמר-ג'אז-הארדקור אוונגרדית נהדרת, הוציא אלבום טוב, עשה הופעות ספורות שהבליטו את יכולת הפרפורמנס הא ד י ר ה של הבסיסט איגור קרוטוגולוב ולא זז יותר מדי סנטימטרים ממשבצת השוליים שלו. עד היום חולקים להם כבוד בעיקר בסצינת הפרוגרסיב בארץ, כאשר מגיע להם הרבה מעבר לזה.

     

    הקאמבק. הבילויים חזרו להופיע! כן, אני עדיין טינאייג'רית בלבי, ואין לי סבלנות. לא לראות את הלהקה האהובה עליי מופיעה במשך 9 חודשים זה בערך כמו להיות בהריון (לא שיש לי מוּשג, אבל עקרונית אני מתנגדת לרעיון). טוב שהם חזרו.

     

    הגיבור. שאול "מי אתם שלא תקבלו את הילד שלי לבית הספר" מזרחי. לא משנה אם המאבק שלו מוּצדק לחלוטין או לא – לבנאדם יש ביצי פלדה, והוא ראוי להערכה.

     

    הרגע המרגש. אלג'יר מבצעים בהופעה בבארבי את "ירח במזל עקרב". עם רביעיית כלי מיתר. ועם הדמעות שלי.

     

    המועדון. המועדון שפקדתי הכי הרבה השנה היה הג'ה-פן, אבל לאחר תקרית איזבו אני חושבת שאשמור את "המקום האהוב" לגדה השמאלית. קטן, אינטימי, פסנתר כנף, סאונד סבבה וצנצנת גדולה של קפה שחור. רק שימחקו כבר את הדיוקן של האקס מהקיר.

     

    חלום קטן:

     

    הכי גיבור - שאול מזרחי ומלחמתו בגלגל"צ. לא נשאר אדיש אל מול הפלייליסט הרצחני והכניס לקובלנץ בכל מדיה אפשרית. מאבק צודק שעתיד לשנות את פניי התחנה הצבאית.

     

    הכי פיצוי - אחרי מופע חם ומהביל בהאנגר בת"א, הבין אמדורסקי שהוא עומד להפסיד ובגדול.

    סידר לכל המאוכזבים שתי הופעות פיצוי והוכיח לחיים הכט שהמשפט "יצאת צדיק" נכתב עליו.

     

    הכי צבא - בכל אלבום אפשר למצוא אצל אהוד בנאי שיר אחד לפחות שמחזיר אותך לימי הצבא.

    "הופעת מילואים" מחזיר אותי לאחור, ימי לבנון, שיירות טבחים ולילות של זוהר הרקיע.

     

    הכי מדוייק - "ותינוק". עמיר לב חד, תמציתי, בורר מילים בקפידה. באלבומיו הוא תמיד מצליח לתפוס רגעים קטנים שהופכים אותך למאושר מבפנים. אם יבחר מקצוע אחר, צילום יכול להתאים לו בול.

     

    הכי בינלאומי - רוקפור, איזבו, בלאקפילד הוכיחו שאנחנו יכולים לספק גם לגויים מעט רגעים של נחת. בזמן שבארץ טוחנים את הסכסוך מגלים בעולם שיש לישראלים עוד דברים להציע.

    הקאמבק של מינימל קומפקט עשה הרבה רעש באירופה וסביר להניח שגם הם יחזרו במשהו חדש.

     

    הכי בוסקילה - מאיה היא מאיה הא מאיה היא הא. לקחה את הבכורה בטקס אנשי השנה והוכיחה שבעזרת הרבה שאפתנות ואמביציה (צריך לזה גם ריאות בריאות), מצליחים לפצח את הנוסחה.

     

    הכי ג'אז - סיפורי אהבה מהעולם השלישי הביאו הקיץ משב רוח רענן . חרשו את הארץ בהופעות והוציאו דיסק שני, שאם אין לכם אותו כדאי מאוד שתיכנסו למקרר לכמה שעות. למה רק רוק.

     

    הכי אלג'יר - הכי טובה בעולם. ביקום. בגלקסיה. הכי הרבה מילים נכתבו השנה על הלהקה הצנועה הזאת מהדרום. החברה יודעים שכדאי להוריד קצת את המינון, חשיפת יתר עלולה להיות בעיה.

     

    הכי זהב - גל פרידמן. כל מילה מיותרת. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ארז ארליכמן
    אחת האהובות ביותר. רונה קינן
    צילום: ארז ארליכמן
    עטיפת התקליט
    איזבו
    עטיפת התקליט
    הבילויים
    צילום: חיים אסיאס
    אהוד בנאי
    צילום: חיים אסיאס
    לאתר ההטבות
    מומלצים