מתפתים לעסקאות בשטח

מבשלים מהשטח: "דרך האוכל", עונה חדשה, ערוץ 2, 20:45

הו, חמדת מאכלי עדות. הו, נפלאות הצ'ולנט והמפרום. הו, יפי הממולאים. הו, חדר הכושר. חבל שלא הקפאתי מנוי לפחות לתקופת החגים. ההאבסה הגדולה לא תרד ממני גם בספינינג בהרתחה.

"דרך האוכל" שוב כאן. ושוב פוסעים גברי ואהרוני לתוך בתיהן של בלעבוסטיות קשות-יום, גוהרים מעל סירים עשנים, מדגימים את החוק הפיזיקלי הנודע לפיו כל החומר ביקום יכול להידחס לתוך קישוא, ומשחררים את השד העדתי מבקבוק ליטר וחצי.

זו נוסחה שעובדת היטב; אהרוני בתפקיד אלוהי המטבח, סמכות-על ומי שמסב לדודה התורנית את העונג העצום שבתראו-מי-בא-לסעוד; גברי בתפקיד ה"אותנטי" – אין לי מושג מה זה אומר, אבל די ברור לי שזה במרכאות. אה, כן; אהרוני מגיע העונה בגירסת אהרוני-דיאט. וזו ההזדמנות לומר לו: חבוב, הגזמת. אם זה נראה כמו הפרעת-אכילה, מפגין גיזרה של הפרעת-אכילה ומצטלם כמו הפרעת-אכילה, זה בטח לא ברווז אמבט.

"דרך האוכל" היא עדיין תוכנית מושקעת ומשכנעת יותר מרוב תוכניות הבישול המקומיות, באשר היא מעגנת את האוכל בקונטקסט חברתי רחב יותר ומצליחה לייצר חוויה עם ניחוחות עזים יחסית. ההפקה נדיבה, ויש לסידרה מקצב, דיבור, סיפור, בימוי, תפיסה – כל מה שאין ולא יהיה באף אולפן שבו מתייצב איזה איזה שף דה-ז'ור על מנת לבצע ניסויים קולינריים בתנאי מעבדה.

"דרך האוכל" היא תוכנית שטח שכל עניינה להיות אותנטית, ומשום כך, אני מניח, אין סיכוי כי תחליט אי-פעם להקדיש פרק למאכלי עדות הרווקים התל-אביביים, כולל המטעמים המסורתיים "וויסקי סאוור והפוקצ'ה מהמיוחדים" ו"אתם עוד עושים משלוחים?". נשארנו, לפיכך, עם הבלעבוסטיות מהפריפריה, מי שלא מסוגלות להקדיח תבשיל גם כאשר המאסטר-שף אהרוני נוחת במטבחן ועורך להן את המבחן של ישראל.

כל זה הופך את "דרך האוכל" לתוכנית הבישול הכי ישראלית ועממית ברדיוס ניכר, אם זו כוס העראק זחלאווי שלכם. אבל רגע, כל הליין הבישולי הזה לא ירד מהמדפים הטלוויזיוניים כבר לפני שנתיים?

צלילת-עומק: "שירים ששינו את ההיסטוריה", ערוץ 8, 22:40

אני אוהב את "שירים ששינו את ההיסטוריה", משום שהסידרה הקנדית הזו מתעסקת, ברזולוציה גבוהה ובמקצוענות רבה, ב – טוב, נו – שירים ששינו את ההיסטוריה. שלנו. של מי שגדלו על מוזיקת פופ מתוך איזה עניין מופרז.

לא מדובר בשירים ששינו את ההיסטוריה של ערוץ 2 ("הלב", "שימי נר על החלון"), לא בשירים ששינו את ההיסטוריה של גלגל"צ (כל דבר של דוראן דוראן ולהקת אהא), אלא בצלילת-עומק להיסטוריה האמיתית של הדבר עצמו; המוזיקה הפופולרית של המאה ה-20, שלב אחר שלב.

יש משהו מחופף, מקורי ועדיין לגמרי ראוי בהיאחזות בנקודות כה ספציפיות כמו שירים בודדים, המייצגים איזו רעידת-אדמה משמעותית בתולדות הפופ. "שירים ששינו" גם לא נצמדת, בהכרח, לבחירות הפופולריות והצפויות ביותר. שלשום שודר פרק על שתיים וחצי הדקות הקלאסיות של הרמונס, "אני רוצה הרגעה" – במידה רבה הרגע שבו המציאו הרמונס את הפאנק-רוק האמריקאי.

אמש התמקדו ב"אני יריתי בשריף" של בוב מארלי, עוד נקודה שבה הגיע דיכוי מסוים (בג'מייקה, במקרה זה) לנקודת רתיחה שהתפוצצה, לפני הכל, מוזיקלית.

"שירים ששינו" חולפת במהירות דרך אינספור פרשנים, מומחים ואנשים שהיו שם בזמן אמיתי. בפרק על הרמונס קיבלתם, כצ'ופר, גם פרשנות של פראנק בלק (פיקסיז) וג'ק טווידי (ווילקו). חבל רק שבערוץ 8 (ולא רק שם, אגב) מקפידים לכסות את הקרדיט של הדוברים באמצעות כיתוביות התרגום, ומסתפקים בתרגום לעברית של שמם בלבד, ללא הטייטל. זה מבטיח שברוב המקרים, לא יהיה לכם מושג מי מדבר ובאיזו סמכות. זה רישול מרגיז, ועדיין, בעיקר למיטיבי לכת, "שירים ששינו" היא ממתק ראוי.

צריך להגיד: