שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לא רק יהודי

    "להיות יהודי הוא חלק גדול מעץ הזית שלי, הדבר שמעגן אותי לעולם. אבל זה לא השורש היחיד...אם 'אני יהודי' אכן היו דבריו האחרונים של דני פרל, הם העידו יותר על רוצחיו מאשר עליו". תומס ל' פרידמן על זהות רב ממדית בעולם חד ממדי

     

    • תומס ל' פרידמן הוא בעל טור בניו יורק טיימס וזוכה פרס פוליצר שלוש פעמים. הוא מחברם של from Beirut to jerusalem, the lexus and the olive tree: understanding globalization, ו-longitudes and attitudes: exploring the world after September 11.

     

    עלי להודות, שתמיד היה לי קשה לקרוא את הסיפורים על חטיפתו של דני פרל. זה פשוט היה יותר מדי קרוב אלי. לא הכרתי את דני. נתיבי הקריירות

    שלנו מעולם לא חצו זה את זה, אבל תמיד היה לי ברור שהחלומות והמאווים שלנו לבטח התלכדו. שנינו היינו גברים אמריקנים יהודים צעירים שאהבו עיתונות וניחנו בעניין ותשוקה מיוחדת לעולם הערבי והמוסלמי. שנינו רדפנו אחר התשוקה והעניין האלה מבלי להתייחס לסכנות הטבועות שהכילו הביוגרפיות שלנו. אחרי הכל, לא היינו סתם כתבים. לא היינו סתם כתבים אמריקאים. היינו כתבים שפעלו בעולם המוסלמי בעידן בו העימות הישראלי-ערבי הפך את ההצהרה "אני יהודי" לדבר בעל פוטנציאל מסוכן.

     

    איך ניתן להתמודד עם זה? אני תמיד מצאתי שהדרך הטובה ביותר לטפל במצב היתה קודם כל להיות כנה לחלוטין בנוגע למי שאתה: "אני יהודי" זה משהו שאמרתי פעמים רבות לאנשים במשך השנים, מבלי לחשוש מתקיפה. הניסיון שלי אמר שאנשים היו סקרנים יותר ועוינים פחות כשפגשו כתב יהודי, ושהם כיבדו אותי יותר כשהבהרתי שאני גאה באמונתי כפי שהם גאים באמונתם. הם גם נטו לרצות לדבר איתי יותר ולהתווכח איתי יותר, בגלל שהם חשו שאני לא סתם כתב אלא גם איכשהו משתתף בדרמה שלהם. הם חשו שאני לא רק עובר אורח, שיש לי עניין בתוצאת הסיפור הזה, וזה לעתים קרובות מושך אנשים יותר מאשר דוחה אותם.

     

    כשביקרתי בערב הסעודית כמה חודשים אחרי ה-11 בספטמבר, אחרי שכתבתי כמה מאמרים ביקורתיים מאוד כלפי הסעודים, נדהמתי ממספר סעודים, שלא התכוננו לפגוש אותי, אבל ברכו אותי בגרסה כלשהי של "אתה יודע, אני שונא כל דבר שאתה כותב. האם תבוא לביתי לארוחת ערב כדי שאוכל להביא כמה חברים שידברו איתך?"

     

    וזה נוגע במנגנון הישרדות נוסף בו אני משתמש כדי לפוגג את ה"אני יהודי" שלי – לנסות להיות מאזין טוב. אנשים אומרים לי שדני היה מאזין טוב וסימפטי מאוד. אני לא מופתע. להיות מאזין טוב זו אסטרטגיית ההישרדות הטובה ביותר, שלא לומר הסוד לעיתונות טובה. זה מעולם לא אכזב אותי. לא משנה כמה עויינים אנשים עלולים להיות כלפי או כלפי נקודת המבט שלי, כשאני מפגין כלפיהם את הכבוד שבהאזנה, בסופו של דבר העויינות שלהם תשכך. האזנה היא הבסיס לכל עיתונות טובה, ואפוד המגן הטוב ביותר בסביבה מסוכנת.

     

    אבל יש מנגנון הישרדות נוסף שאימצתי. והוא הכחשה. אתה אומר לעצמך שאם תאזין בריכוז מספיק, אם תנסה להיות הוגן, ואתה הגון וגלוי בנוגע למי שאתה, אף אחד לא ירצה לפגוע בך רק בגלל מי שאתה, או מי הם הוריך, או מה דתך. אחרי הכל, אתה רק עיתונאי שמייצג את העיתון שלך, לא את אמונתך. ההכחשה הזאת חיונית, גם אם פזיזה, בגלל שבלעדיה לעולם לא תוכל באמת לתפקד במצבים מסוימים, כמו למשל בשכונה גרועה בקראצ'י.

     

    לרוע המזל, מה שקרה לדניאל הוא תזכורת לכך שההכחשה היא למעשה הכחשה של מציאות שמתחת לפני השטח. והמציאות היא הניגוד הגדול במשמעות שיש לדת בחייו של כתב מערבי ושל רבים מהאנשים עליהם הוא או היא כותבים.

    בשבילי, המשפט "אני יהודי" פירושו מה שאני חושד שהיה בשביל דניאל - חלק חשוב מאוד מהזהות שלי, אבל לא החלק היחיד בזהות שלי. אני רואה את עצמי כאמריקני, כעיתונאי, כבעל טור בניו יורק טיימס, כבעל, אב, איש העולם, יהודי. האחרון בשום פנים איננו פחות. האמונה שלי מגדירה לא רק את הדרך בה אני בוחר להתחבר עם אלוהים, אבל גם, וזה חשוב באותה מידה, חלק גדול ממערכת השורשים התרבותית והחברתית שלי. להיות יהודי הוא חלק גדול מעץ הזית שלי, הדבר שמעגן אותי לעולם. אבל זה לא השורש היחיד. בגלל שהיותי אמריקני זה גם במידה רבה חלק מעץ הזית שלי. "אמריקני יהודי", "יהודי אמריקני", "כתב אמריקני יהודי בשביל הניו יורק טיימס", לא משנה כיצד תגדירו את זה. כולם ממסגרים אותי, וכולם חשובים. כולם מסמנים איפה הייתי ולאן אני הולך.

     

    דני, אני חושד, היה גם הוא אדם רב-ממדי, שמצא את עצמו לכוד בעולם חד-ממדי, עולם בו הזהות היחידה שהיתה חשובה היא הזהות הדתית. במובן הזה, אם "אני יהודי" אכן היו דבריו האחרונים של דני פרל, הם העידו יותר על רוצחיו מאשר עליו. גם בשביל דני, הדת היתה רק חלק אחד מהזהות העשירה שלו, חלק גאה וחשוב, ללא ספק, אבל רק חלק אחד ממי שהיה. אבל בשביל שוביו זה היה הכל. בגלל שהם היו גברים מלאי שנאה, מלאי חוסר סובלנות, מלאי מרירות, ובשבילם זהות דתית היתה מגדירת-כל – המפתח להבדלה בין אויב לאוהב, טוב ורע, מי יחיה ומי ימות. הם היו אנשים ריקים, מדולדלים, חד-ממדיים. הם היו חייבים לענות את דני כדי להוריד אותו לרמה החד-ממדית שלהם. הם היו חייבים להוציא ממנו כל פיסת זהות אחרת. לכן, כשהם גרמו לו לומר "אני יהודי" בתור מילותיו האחרונות, למעשה הם גרמו לו לחשוף רק מעט בנוגע לעצמו, אבל הכל בנוגע לעצמם.

     

    בדיוק בגלל שדני היה יהודי, וכל כך הרבה דברים אחרים, זכרו שלו ממשיך לחיות, ובדיוק בגלל שחוטפיו היו מלאי שנאה, ושום דבר מעבר לכך, אף אחד לא זוכר מי הם היו או במה הם האמינו.

      

    • מתוך אני יהודי: הרהורים אישיים בהשראת מילותיו האחרונות של דניאל פרל © 2004 יהודה ורות פרל (woodstock, VT: jewish lights publishing). מחיר - 24.99$ +3.95$ לטיפול ומשלוח בארה"ב. ניתן להזמין ברשת באתר המצורף , בדואר או להתקשר 800-962-4544. האישור ניתן מאת Jewish Lights Publishing, P.O. Box 237, Woodstock, VT 05091. הספר ניתן להשגה בחנויות ספרים מובחרות ברחבי העולם ומאתרי האינטרנט של אמזון וברנס & נובל.

     

    • כל התמלוגים של אני יהודי יוקדשו לתמיכה בעמותת דניאל פרל. מטרת העמותה לקדם הבנה בין-תרבותית באמצעות עיתונות, מוזיקה, וצורות תקשורת חדשניות.

     

    תרגם מאנגלית: אורי שגיא
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים