הלב ממריא אלאל

"הכחול של השמיים", אלבומה החדש של קורין אלאל, הוא לא תקליט גדול. יש בו שירים יפים ורגעים מרגשים, אבל חסרה בו איזו רוח סערה, איזו תחושת שליחות, כזו שהיתה לאלאל ברגעים הגדולים באמת שלה. אבל גם כך, די בכשרון של אלאל וברוח הטובה שלה, כדי להפוך את האלבום הזה לראוי - ויתרה מכך, את אלאל לאחת מהאמניות החשובות והבולטות שלנו.

אחרי כ-25 שנה כמוזיקאית פעילה ושמונה אלבומים, דומה שלאלאל אפילו לא מתחיל להימאס. בעוד זמרות כמו יהודית רביץ, נורית גלרון ואחרות, מסתפקות בפעילות על אש נמוכה, אם בכלל, אלאל לא מפסיקה ליצור, להופיע ולהתחדש.

אלאל ידעה במהלך הקריירה שלה עליות ומורדות - ותפניות רבות. החל מימי רוק השוליים הפרועים של ההתחלה, דרך כבישת המיינסטרים ב"אנטארטיקה", עבור בהלחנת להיטי ענק לאחרים ("דרך הכורכר", "אין לי ארץ אחרת", "חזקה מהרוח"), דרך החזרה למקורות הטוניסאים- צרפתים ב"בשפת אימי" (שמשהו מממנו זלג גם לאלבום הנוכחי, אותו חותם שיר בצרפתית ביחד עם הזמרת המבטיחה אולריקה), ועד לאלבומה הקודם "תנינענק", שחיבר אותה ביתר שאת לסאונד העדכני, האלקטרוני יותר.

"תנינענק" היה אלבום מצוין, אבל שיווק לא מוצלח (דווקא שיר הנושא הקלוש, שלא איפיין את האלבום כולו, נבחר כסינגל המוביל), והתעלמות רדיופונית תמוהה משאר החומרים - גרמו לו לכשלון מסחרי. אמנים אחרים אולי היו מתייאשים ונוטלים פסק זמן, אבל לא אלאל, שכבר ידעה לא מעט אלבומים שנכשלו עם יציאתם לשוק, אבל הפכו לקלאסיקות בהמשך. היא המשיכה לכתוב, ליצור, והנה היא שוב כאן עם אלבום חדש, במה שמסתמן כהצלחה עם להיט שכבר כובש את הרדיו ("מה הפרח"), ועוד אחד שבוודאי יעשה זאת בקרוב ("עולם מושלם").

האלבום החדש ממשיך את הקו המוזיקלי של קודמו, אבל מרכך אותו במקצת, מה שבוודאי יהפוך אותו לנגיש יותר בעבור רבים. ההפקה המוזיקלית של עופר מאירי מודגשת ומובחנת מאוד, ולמעשה זה אלבום שלו לא פחות משל אלאל. מאירי תפר לאלאל סאונד נקי מאוד, עשיר אבל לא מתחכם יתר על המידה. לטעמי, במקרים רבים הסאונד הזה מגביל קצת את אלאל, וחלק מהשירים היו משתדרגים בעיבוד רוקיסטי יותר - (דוגמאות מוצלחות לכיוון הזה אפשר לשמוע בשיר הנושא וב"הילדה שבשק").

מבחינה טקסטואלית, האלבום מוצא את אלאל שלווה ומפוייסת. תוצאה של המהפך שעברו על חייה האישיים (היציאה המתוקשרת מהארון, הזוגיות והאמהות). לעתים הדביקות מעט מוגזמת, אבל כשמעכלים את השירים מתוך הכרות עמוקה ורבת שנים עם הקריירה של אלאל, המתיקות הזו מתיישבת על הרצף ההיסטורי-מוזיקלי שלה במקום נכון יותר, כחלק ממעגל החיים שלה - שמלווה את זה שלנו כבר כל כך הרבה שנים.

"הכחול של השמיים" אחיד פחות או יותר ברמתו למעט שני שירים יוצאי דופן. בצד השלילי - כהרגלה של אלאל - תוכלו למצוא פה שיר אחד מציק במיוחד ("דומינו"), שממשיך מסורת מרשימה של שירים שמעצבנים את האוזן (כולם ביחד: "אי! שם! בלב! פרח! מלבלב!). מן העבר השני יש פה שיר אחד שייכנס לקלאסיקה של אלאל - "סל המטבעות" המרגש והסוחף, שמציג את אלאל במיטבה: אמיצה, כנה ואמיתית - זן נדיר במקומותינו.