לגיטימי ולא לגיטימי
"אחרי 36 שנים של התייחסות לשטחים כאל קלף מיקוח, לרוב הישראלים יש תחושה שנסיגה חד-צדדית אינה עסק טוב. שרון היה יכול לנטרל חלק גדול מהיעילות של המאבק נגדו, לו היה טורח לצאת מקליפתו, לדבר עם המתנחלים. אבל הוא לא עושה זאת, ובכך רק מעצים את הלגיטימיות של המאבק נגדו. במקום שיש מאבק עז אך לגיטימי, האפשרות שמישהו יפרש אותו בדרך שאינה לגיטימית רק גדלה"
אם מישהו היה עומד אמש (יום א') בכיכר ציון עם ציור של שרון בכאפיה או עם חבל תליה, אתם יכולים להיות בטוחים שראשי המתנחלים היו עושים כל מאמץ לגרשו. במאבק הפוליטי שהם מנהלים נגד תוכנית ההתנתקות, שום דבר לא יכול לגרום להם נזק כבד יותר מאיזכור, ולו גם בדרך של אסוציאציה, של מה שאירע בקיץ וסתיו 1995.
ראשי מועצת יש"ע מנסים לאחוז במקל משני קצותיו, ועד כה כמעט ולא עשו טעויות. מצד אחד הם מנהלים, בעיקר באמצעות תושבי גוש-קטיף ושאר היישובים ברצועת עזה, קמפיין של "להרוג את זה ברכות": שרשראות אנושיות, סיסמאות על אהבה ובית, וכל מה שיחזק את הרושם (המוצדק) שיש כאן אנשים העומדים לעבור יסורים רגשיים גדולים.
הצד הזה של הקמפיין יעיל במיוחד, בגלל חולשתה הבסיסית של ההתנתקות: אחרי 36 שנים של התייחסות לשטחים כאל קלף מיקוח, שטחים תמורת שלום, ביטחון או לפחות משהו, לרוב הישראלים יש תחושה שהנסיגה החד-צדדית היא פשוט לא עסק טוב.
מי שתומך בנסיגה בכל מחיר, מתוך אמונה שהכיבוש הוא רע ומזיק, יתמוך גם בה; אבל המרכז-ימין הישראלי, שמוכן לוותר על שטחים אבל התרגל לחשוב על הצעד הזה במונחים של תמורה, לא ממש רואה אותו בעין יפה. עזה אולי נתפסת כגידול ממאיר, שטוב יותר להיפטר ממנו (ולכן יש להתנתקות רוב במשאלים); אבל עצם החד-צדדיות היא בעייתית.
כשמוסיפים לזה את מה שיעבור על המתיישבים הנעקרים מאדמתם, הכף עשויה ליטות נגד ההתנתקות – או לפחות לא לתמיכה פעילה בה. והרושם של רחובות שרק הימין פעיל בהם, של התנגדות עממית רצינית, יהיה יעיל במיוחד מול הפוליטיקאים, האמורים לאשר את תוכניתו של שרון בכנסת.
בצד השני, מקנן האיום. הוא אינו נאמר במפורש – המתנחלים הרי הפכו את ההליכה על הסף לאמנות במהלך העשורים האחרונים. אבל "פשע נגד האנושות" הן מילים חזקות דיין. ההתבטאויות האלה לא יבואו משום גוף ממוסד. תמיד יהיה מי שיסתייג. אבל לכולם ברור המסר העומד מאחוריהן.
שיהיה ברור: כל זה לגיטימי. הכל לגיטימי במאבק פוליטי, ודאי על דברים שבנפש הנאבקים – הכל חוץ מאלימות ואיום באלימות. שרון היה יכול לנטרל חלק גדול מהיעילות של המאבק נגדו, לו היה טורח לצאת מקליפתו, לדבר עם המתנחלים, להנהיג את מי שמהסס ולתת רושם שאיכפת לו בכלל ממשהו פרט להחלטה שקיבל.
טוני בלייר, שהוביל את בריטניה למלחמה שנויה במחלוקת בעיראק, ריכך חלק גדול מההתנהגות מפני שדיבר עם כולם, התייצב בפני הביקורת ועשה רושם שהוא מקשיב. לא בטוח שזה עזר לו בסופו של דבר, אבל זו היתה דוגמה לאיך מוביל מנהיג את עמו בעיצומו של ויכוח. שרון אינו עושה דבר מכל אלה, ובכך רק מעצים את הלגיטימיות של המאבק נגדו. ובמקום שיש מאבק עז אך לגיטימי, האפשרות שמישהו יפרש אותו בדרך שאינה לגיטימית רק גדלה.
לפנייה לכתב/ת 
